לצד הזכייה בפוליצר על כיסוי המלחמה, ה"ניו יורק טיימס" חטף קיתונות של ביקורת על הסיקור המוטה והבעייתי שלו. הטענות החריפות הגיעו לא רק מיהודים וישראלים, אלא באופן מפתיע גם מפרו־פלסטינים, שטענו כי העיתון הוא דווקא פרו־ישראלי. אז מהי האמת? מעבר לכל הטענות וההאשמות, מישהו היה צריך לכמת את הפרסומים כדי לענות על השאלה: איך באמת נראה סיקור המלחמה ב"ניו יורק טיימס"? הרמנו את הכפפה.
הנרטיב הציוני תחת מתקפה: עלינו לבחון איך אתגרנו אותו מבפנים | לילך סיגן
לא קל להיות ישראלי: אנשים שאינם אנטישמים החליטו להשמיץ אותנו בצורה פרועה
קודם כל, הסיקור היה מקיף במיוחד. במהלך שבעת החודשים הראשונים של המלחמה הארורה הזאת, כלומר מ־7 באוקטובר ועד 7 במאי, פורסם ב"טיימס" מספר בלתי נתפס של כתבות, שהגיע ל־3,848. לשם השוואה, בשנת 2022 כולה ישראל סוקרה ב"ניו יורק טיימס" ב־361 כתבות בלבד. פחות מעשירית ובתקופת זמן כמעט כפולה.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>
מכיוון שמספר הכותרות הוא עצום, וקשה לדרג כל אחת מהן לפי המיקום והגודל שקיבלה בעיתון הנייר, זמן השהייה על עמוד הבית והדחיפה בערוצים הדיגיטליים, החלטנו לנתח רק את הכתבות שה"ניו יורק טיימס" עצמו הגדיר כחשובות ביותר – אלה ששובצו מדי יום בניוזלטר שנקרא Today’s Headlines. זוהי אסופה יומית שנשלחת במייל למנויים שמבקשים תקציר של החדשות העיקריות מהיום שחלף, שנבחר על ידי המערכת.
יש להניח שאותן כותרות שנבחרו כחדשות העיקריות של היום קיבלו גם את הדגשים מבחינת גודל, מיקום וקידום. לניוזלטר נכנס רק כשליש מסך הכותרות שפורסמו על המלחמה, ובמצטבר, מ־7 באוקטובר ועד 7 במאי, הן הסתכמו ב־1,398. גם המספר הזה הוא עצום, ועומד על פי ארבעה מהכיסוי של ישראל בכל שנת 2022.
כמות הכתבות הייתה בשיאה בחודש הראשון למלחמה, ועמדה על 325 מ־7 באוקטובר ועד 7 בנובמבר. החל מנובמבר היא הלכה וירדה, עד שהגיעה לשפל של 131 כתבות "בלבד" בפברואר. אבל הסיקור החל לעלות שוב במרץ, וזינק באפריל בשל ההפגנות בקמפוסים בארה"ב. בחודש האחרון שנמדד (מ־7 באפריל עד 7 במאי) הגיע מספר הכתבות ל־255.
הכתבות קיבלו קידוד על פי שני קריטריונים: אמפתיה וביקורת. כל כותרת נבחנה לפי השאלה אם היא מביעה אמפתיה כלפי אדם כלשהו או קבוצה מסוימת, ולאחר מכן לפי השאלה אם היא מביעה גם ביקורת כלפי גורם או קבוצה כלשהם.
לעתים, הנימה הביקורתית הובעה כלפי גורמים שהם פחות רלוונטיים למחקר (כמו ארה"ב, סין, רוסיה, גרמניה). לעתים גם האמפתיה הובעה כלפי גורמים מזדמנים שפחות רלוונטיים למחקר (כמו היהודים האמריקאים, הלבנונים, ואחרים). היו גם כתבות שלא הביעו אמפתיה או ביקורת, והן קיבלו קידוד של 0.
אובססיה לסבל הפלסטיני
לא מפתיע שהקבוצה שקיבלה הכי הרבה אמפתיה בכתבות של ה"טיימס" על אודות המלחמה היא הפלסטינים. מתוך סך של 1,398 כתבות, 647 הביעו אמפתיה רק כלפי הפלסטינים (46.2% מהכתבות). 147 כתבות הביעו אמפתיה רק כלפי ישראלים (10.5% מהכתבות), ומתוכן 50 כתבות הביעו אמפתיה רק כלפי החטופים (2.9% מהכתבות). כלומר, אם מסכמים את התקופה כולה, אפשר לומר שהפלסטינים זכו לאמפתיה פי 4.4 יותר מהישראלים והחטופים.
אבל כשמתבוננים בנתונים על פי חודשים, מתברר שהפער למעשה גדול בהרבה. בגרף המתאר את ההתפתחות לאורך חודשי המלחמה, ניתן לראות שהאמפתיה לפלסטינים הייתה כמעט כפולה מרמת האמפתיה לישראל ולחטופים כבר בחודש הראשון למלחמה, בין 7 באוקטובר ל־7 בנובמבר, שזהו החודש שבו האמפתיה לישראלים ולחטופים הייתה בשיאה. כמות הכתבות שהביעו אמפתיה לישראלים ולחטופים עמדה על 50, בעוד כמות הכתבות שהביעו אמפתיה לפלסטינים עמדה על 90. משם הפער רק הלך וגדל.
האמפתיה כלפי ישראלים (כולל החטופים) נחתכה ביותר מ־50% כבר בנובמבר, והחל מינואר הצטמצמה עד נעלמה. האמפתיה לפלסטינים, לעומת זאת, הגיעה לשיא בנובמבר (116), ירדה מעט בדצמבר וינואר, והחלה לעלות שוב בהדרגה החל מפברואר. בינואר הגיעה האמפתיה לפלסטינים למינימום יחסי של 63 כתבות, אך הן מהוות 26% יותר ממספר הכתבות האמפתיות כלפי הישראלים באוקטובר, שהיה חודש השיא של האמפתיה כלפי הישראלים.
החל מינואר, כאמור, האמפתיה לישראלים ולחטופים צנחה עד שכמעט נעלמה לחלוטין. היא הובעה ב־16 כתבות בינואר, ב־10 כתבות בפברואר, ב־9 במרץ וב־7 באפריל. מתוך מאות כתבות שהביעו אמפתיה רבה כלפי הפלסטינים (63 בינואר, 72 בפברואר, 76 במרץ, 100 באפריל) ניתן להגיע למסקנה השגויה שהישראלים אינם מאוד סובלים מהמלחמה.
צריך לציין כאן שב־69 מהכתבות שפורסמו במהלך שבעת החודשים הובעה אמפתיה משותפת כלפי הפלסטינים וכלפי החטופים, או כלפי הפלסטינים והישראלים יחד, ועל כך יורחב בשבוע הבא.
שבוע של איזון
התפלגות הביקורת בכותרות היא מעין תמונת ראי להתפלגות האמפתיה. באוקטובר הגיעה כמות המאמרים שהביעו טון ביקורתי כלפי חמאס לשיא (38), אך כבר באותו החודש הראשון לטבח, כמות המאמרים שהביעו ביקורת על ישראל עמדה על יותר מפי שלושה (124).
השבוע הראשון למלחמה, מ־7 ועד 13 באוקטובר, מסתמן כשבוע היחיד שבו היה איזון מסוים בדיווח. במהלכו פורסמו על אודות המלחמה 69 כתבות בניוזלטר שסיכם את הכותרות העיקריות. 14 מהן ביקרו את חמאס, 12 ביקרו את ישראל, ו־14 נוספות ביקרו את שתיהן. כלומר, בשבוע מיד לאחר הטבח הנורא והברברי ביותר שהתרחש בישראל, היה שוויון בכמות הביקורת שהובעה כלפי ישראל וזו שהובעה כלפי חמאס, שלמעשה משדרת אחריות שווה על המצב. משם זה רק התדרדר.
הטון הביקורתי רק כלפי חמאס צנח בנובמבר ל־16 כתבות בלבד, וכך הלך והצטמצם עד שכמעט נעלם לחלוטין, לשתי כתבות בלבד בחודש האחרון שנבדק (7 באפריל עד 7 במאי). באותו חודש נרשמו 99 כתבות עם טון ביקורתי רק כלפי ישראל, ועוד 11 כתבות שנוסחו באופן ביקורתי גם כלפי חמאס וגם כלפי ישראל (לאורך כל שבעת החודשים, פורסמו בסך הכל 143 כתבות שנשאו טון ביקורתי גם כלפי חמאס וגם כלפי ישראל).
מה שמטרידה עוד יותר היא כמות הכתבות שנשאו ביקורת כלפי גורמים אחרים באזור. הרי זו הפעם הראשונה זה 50 שנה שישראל נקלעה למלחמה רב־זירתית, והפעם הראשונה בהיסטוריה שהותקפה ממספר זירות גדול כל כך.
איראן זכתה לסך של 50 כותרות שהביעו כלפיה ביקורת במהלך המלחמה. זו אינה כמות מבוטלת, ועדיין, לא ממש משקפת את העובדה שהמלחמה הזאת על רב־הזירתיות שלה היא מעשה ידיה של איראן. החות'ים קיבלו 10 כותרות עם נימה ביקורתית, והנתון המתמיה ביותר הוא שחיזבאללה קיבל חמש כותרות ביקורתיות בלבד, ו־6 נוספות שביקרו במשותף את חיזבאללה וישראל. מעצם היקף הסיקור הזה ניתן היה לחשוב שהמלחמה התקדימית שכרסמה בצפון היא כלום ושום דבר.
לסיכום, ביקורת הובעה כלפי ישראל ב־641 כתבות, וב־801 כתבות שבהן הביקורת הופנתה גם לגורמים נוספים במשותף. לעומתה, ביקורת הובעה כלפי חמאס ב־81 כתבות בלבד (וב־258 כתבות כשהביקורת מופנית גם לגורמים אחרים, אך מתוכן 131 כשהביקורת המשותפת היא על חמאס ועל ישראל).
כשהביקורת על ישראל לבדה גדולה פי שלושה מהביקורת על חמאס, איראן וחיזבאללה גם יחד, ברור שחדוות ה"ביקורת על ישראל" וה"אמפתיה כלפי הפלסטינים" היא שעמדה בבסיס הסיקור, בעוד סיפורים עם דגשים אחרים קיבלו התייחסות משנית בלבד. עם פרופורציות כאלה, אין פלא שרבים במערב מקבלים תמונה מוטעית לגבי יחסי הכוחות באזור או היקפה ומהותה של המלחמה.
נימה גזענית
את האמפתיה הגועשת כלפי הפלסטינים עוד אפשר להסביר, אבל הבעיה העיקרית מתגלה כשמצליבים את האמפתיה עם הביקורת. מיהו הגורם האחראי לסבל של הפלסטינים, או החטופים, או הישראלים?
מתוך סך של 50 כותרות על חטופים, רק 28 הביעו ביקורת על חמאס. 11 ביקרו רק את ישראל, 6 העבירו ביקורת משותפת על ישראל וחמאס, אחת העבירה ביקורת על היחס האמריקאי לחטופים, והשאר לא הביעו ביקורת כלל. לעומת זאת, מתוך 647 כתבות שהביעו אמפתיה כלפי הפלסטינים, רק 2 נוסחו בנימה ביקורתית כלפי חמאס. 33 הביעו ביקורת כלפי ישראל וחמאס גם יחד, ו־479 הביעו ביקורת כלפי ישראל. שתי כתבות בלבד מתוך 647 כתבות שהביעו אמפתיה כלפי הפלסטינים, הביעו נימה ביקורתית כלפי הרשות הפלסטינית (אחת מהן במשותף עם ישראל).
הסאבטקסט הברור הוא שישראל נושאת באחריות לסבל של הפלסטינים, הרבה יותר מאשר הממשלה הנבחרת שלהם, אם בעזה ואם ברשות הפלסטינית. זהו מסר בעייתי מאוד, שעומד בסתירה לעמדה המוצהרת של מערכת ה"טיימס", שגורסת שוב ושוב שלפלסטינים צריכה להיות מדינה עצמאית. איך אפשר לדרוש עצמאות, אך להתעלם מכך שהפלסטינים ניצלו את ההתנתקות, כלומר את העצמאות של עזה מישראל, כדי לבחור בחמאס – ומכך שהוא אחראי למצב שאליו הגיעו הפלסטינים?
מסתבר שאפשר.
והנה נתון קצת גזעני מניתוח מאמרי הדעה, אבל הוא כל כך בולט, עד שחובה לציין אותו. 72 מאמרי דעה שביקרו באופן חריף את ישראל נכתבו על ידי מגוון יהודים, מוסלמים, ישראלים, פלסטינים ונוצרים. אבל מתוך כל 23 מאמרי הדעה שהביעו ביקורת על חמאס, אף לא אחד נכתב על ידי פלסטיני או מוסלמי. רובם ככולם נכתבו על ידי יהודים או ישראלים. מאמר דעה בודד וחריג שפורסם במהלך המלחמה וביקר את הרשות הפלסטינית, נכתב על ידי פלסטיני. מדוע הבמה שניתנת לקולות פנימיים מקרב הפלסטינים שמבקרים את ההנהגה הפלסטינית היא צרה כקוף המחט, עד כדי לא קיימת?
בסיכומו של דבר, כשמצליבים אמפתיה שהובעה כלפי ישראלים (כולל החטופים) עם ביקורת שהופנתה כלפי חמאס, מסתבר שהיא באה לידי ביטוי בפחות מ־4% מהכתבות. זה כלום. במיוחד בהשוואה להצלבה הנגדית, של אמפתיה כלפי הפלסטינים עם ביקורת כלפי ישראל – היא באה לידי ביטוי בלמעלה מ־34% מהכתבות. זוהי אולי השורה התחתונה החשובה ביותר כשבאים לדבר על פרופורציות.
סדרי עדיפויות
חוסר הפרופורציות של הביקורת חריף במיוחד כשמסתכלים רק על קטגוריית ה־Top news, כלומר על שלוש הכותרות החשובות ביותר שמתנוססות מדי יום בראש הניוזלטר, ומוגדרות על פי בחירת המערכת כשלוש הכותרות החשובות ביותר של היום. המלחמה כיכבה מדי יום עם כותרת אחת לפחות ב־Top news של הניוזלטר.
מתוך 276 כותרות ב־Top news בשבעה חודשי מלחמה, 151 הביעו אמפתיה רק כלפי פלסטינים (55% מהכותרות). 16 כותרות בלבד הביעו אמפתיה כלפי ישראלים (5.8%), ומחציתן ספציפית כלפי החטופים. 130 מתוך 150 הכותרות שהביעו אמפתיה כלפי הפלסטינים, ביקרו את ישראל. כלומר יותר מ־86%. מתוך 16 הכותרות שהביעו אמפתיה כלפי הישראלים והחטופים – 6 כותרות בלבד הביעו ביקורת כלפי חמאס, כלומר 37.5%.
לסיכום, הקו המערכתי של העיתון מסיט בבירור את תשומת הלב מחמאס, שפתח במלחמה וסירב לעסקת חטופים שתסיים אותה, לעבר ישראל. צריך גם לזכור מדוע חמאס ביצע את הטבח, השריפה, העריפה והאונס: כדי לסכל את הברית המתרקמת בין ישראל לסעודיה, שתבסס את הציר המתון ושוחר השלום מול ציר הטרור של איראן.
זהו בפירוש אינטרס אמריקאי, וה"ניו יורק טיימס" פעל נגדו הלכה למעשה על ידי מזעור העובדה הזאת, במקום שתהיה הקו שמוביל את הסיקור. רק כדי להסיר ספק: לממשלת ישראל על שריה הקיצוניים מגיעה הרבה מאוד ביקורת על התנהלותה לפני 7 באוקטובר, וגם על התנהלותה לאורך כל המלחמה. רק לאן נעלמה הביקורת על חמאס?
הטענה של"טיימס" יש הטיה פרו־ישראלית היא לא סתם בדיחה גרועה, אלא טענה שקרית ומניפולטיבית. אלה הטוענים אותה, כך נראה, הם מיעוט פרוגרסיבי שמנסה להגדיל את כוחו במוסדות הידע, בין שבאוניברסיטאות מובילות ובין שבאמצעי תקשורת מובילים. מבחינתו יש נרטיב אחד נכון, והוא שישראל מרושעת והפלסטינים קדושים, ומי שחורג במעט מהנרטיב – מיד מסומן כ"פרו־ישראלי". על הרקע הזה תקפו קיצונים פרוגרסיביים את העיתון, כי מבחינתם צריך להשחיר את ישראל באופן אבסולוטי, ולא רק על ידי סיקור לא מידתי בעליל.
העיתון עדיין מגדיר את עצמו כליברלי, אבל הדגשים והיקפי הסיקור שלו במלחמה מצביעים על קו מערכתי פרוגרסיבי, על כל הרעות החולות שלו. הוא משקף באופן ברור את הטענות שהעלו בדצמבר 2023 שני בכירים לשעבר מהמערכת, ג'יימס בנט וג'ודית מילר, שאמרו שה"ניו יורק טיימס" כבר מזמן אינו ליברלי אלא אנטי־ליברלי, שבטי ונעדר סובלנות.
בהקשר לסתירה בין הסיקור לבין פרס הפוליצר שקיבל העיתון על שבע כתבות שסיקרו את המלחמה, מילר הסבירה את חוסר ההלימה מאוד יפה במאמר שלה: "בעוד ה'טיימס' עדיין עושה מדי פעם עיתונות מעולה, ספק אם המוניטין שלו לגבי עיתונות מוטה ומונעת מאידיאולוגיה יוכל אי־פעם להתהפך חזרה".
בשבוע הבא: צלילה לתוך היקף הסיקור של נושאים כמו המתקפה האיראנית, מקרי האונס בשבת השחורה, הסיוע ההומניטרי ועוד.
איסוף החומר: עידו שפירא, קלי גליי
ניתוח הכתבות: אפרת צרי