זה לילה חם, הילדים במיטות והמזגן עובד שעות נוספות. לא כיבית אותו מהבוקר או בעצם מהבוקר של אתמול. אבל מה זה משנה? המאווררים הרי לא נועדו לקירור, אלא כדי לעשות רושם של קור.
את אוהבת לצפות בילדייך עומדים מול המאוורר, פותחים את פיהם ושרים שירים שלמדו בגן. גם את היית עושה את זה פעם. העובדה שיש משחקים שלעולם לא ישתנו מצחיקה אותך. על אף הטכנולוגיה, עולם כמנהגו נוהג. וילד הוא ילד - קצת רוח, מעט מים, שדות פתוחים - והוא מאושר.
המילה אושר קצת שורפת לך, את מפחדת לשאול אותם אם הם מאושרים, אם טוב להם, אם הם אוהבים אותך או שהיו מחליפים אותך באמא אחרת. נגיד, אחת כזו שבאה לאסוף מהגן עם אבא.
להם יש אבא ליומיים בשבוע ואמא לכל השאר. כשאת הולכת לאסוף קופסאות אוכל מאמך, והיא שואלת ״לא חבל? יכולתם להתעקש עוד קצת אחד על השנייה, אפילו בשביל הילדים״, את מאמינה לה ושונאת את עצמך. אחר כך, בדרך הביתה, את מצטערת שהווישרים של האוטו לא יכולים לנגב גם את דמעותייך, וחושבת שחבל שלא ענית לה. שלא העמדת אותה במקום, זרקת את הקופסאות על הרצפה היותר מדי נקייה שלה וצרחת ״אני לא כמוך!!! עייפתי מלדעת לספוג ולשתוק, אמא, אני לא בובה!״.
במקום זה את שותקת, מכניסה את הקופסאות לשקית ולוחשת ״יהיה טוב, אמא, הכל בסדר״.
את לא זוכרת אהבה בין הורייך. לא נשיקות, לא מחמאות, שלא לדבר על מתנות או איזו ברכה לכבוד יום ההולדת. גם כשהיו באים אליכם הביתה אורחים והשולחן היה ערוך לעילא ולעילא לא טרחו להסתיר את סלידתם זה מזו. אמך הייתה זורקת הערה עוקצנית על אביך וזה היה משתלח בה, ליד כולם, עד שהייתה נאלמת והולכת להביא עוד שתייה או עוגיות מן המט־ בח, אף על פי שהשולחן כבר היה מלא.
וזה שהיה איתך, ההוא שעמד איתך תחת החופה, זה שהכיר אותך באוניברסיטה, לקח אותך לאכול גלידה בשקליו האחרונים והבטיח לך ארמון מלוכה, בית עם ילדים, כלב ואוטו לא חורק, הזכיר לך את אביך, כמו העתק מושלם ביד אמן.
זה קרה קצת אחרי הנישואין. טסתם לבודפשט עם עוד זוג חברים. את היית מסוחררת ומאוהבת. החתונה וקצת עזרה מהוריו ומהורייך אפשרו לכם לקנות בית לא רע ברמת גן. התשוקה לעת ליל הייתה מדהימה. היו גם לפניו, אבל הוא היחיד שידע את רזי גופך. העתיד נראה ורוד.
באחת מהמסעדות המקומיות בבודפשט ישבתם ארבעתכם. את, הוא והזוג היפה. לא אהבת אותה, את החברה הזאת, היא החצינה יותר משהסתירה, גם פיזית וגם מילולית. היא אהבה את השיכר, בעוד שלך לקחו דקות ארוכות לסיים כוס יין אחת. היא לא טרחה להסתיר את מגעה הבוטה בבעלה לידכם, ואפילו את מילותיה לא סיננה. לידה נראית כמו ילדה טובה ומופנמת, שלא לומר נאיבית.
במשך כל הארוחה הוא לא הביט בך, בעלך, שעד עתה היה כמו פנקס הקטן בראותו אותך. ניסית למשוך את תשומת לבו, לשאול אותו אם האוכל טעים ואם הוא תכנן לכם מסלול למחר. אבל הוא ענה לך בתשובות יבשות שלא מותירות מקום להמשכיות. הארוחה הזוועתית הזאת, הארוחה שתגרום לך לשנוא את בודפשט לנצח, היא הארוחה שחשפה את פניו המצולקות של בעלך.
קצת אחרי הקינוח ניגש אליכם המלצר ומזג צ׳ייסרים של משקה מקומי לתוך כוסות קטנות. ״לחיי מה?״, לקחת קצת את הזרקור לעצמך ושאלת את יושבי השולחן.
ואז בעלך הפנה פניו אלייך, סוף־סוף זיכה אותך במבט. חיכית שיגיד לך ״לחייך אשתי, לחיי האהבה שלנו״ או אפילו סתם ״לחיי החופש״, אבל הוא שוב הסיט מבטו, הביט באשת החבר בשולחן ורק לבסוף שוב בך. הרים את הכוס ואמר ״לחייך אשתי, שתהיי קצת כמו הבחורה היפה שמולי, תגידו אמן״.
הם צחקו, האישה ובעלה, ״אמן, אמן ואמן״ צעקו אל חלל המסעדה, צעקות שהחרישו את אוזנייך ושברו את לבך.
ובכל זאת, הרגל הוא הרגל. לא שוברים כלים בגלל שחסר חייל אחד במשחק, נכון?
נשארת איתו, הבאת איתו שני ילדים יפים, יותר יפים מקרני השמש באמצע חורף סוער. וספגת את כל תח־לואיו, תיעבת את הרגע ההוא בבודפשט שנתת דרור להבלי פיו, איך לא קמת ועשית מעשה? איך לא חשפת קצת טפחיים, לקחת את חברו בחולצתו ונשקת לו? יכולת לתרץ את זה בשכרות, יכולת להרוס חופשה שלמה, אבל הלב, הלב היה רן וטוב. הייתה לך הזדמנות אחת ויחידה להיות אישה חזקה ולא מתפשרת, להראות לו שאת פה לנצח, ושיחזור לקונכיית הבעל הטוב והשקט שהיה עד הטיסה לבודפשט.
אבל שתקת, בדיוק כמו שאת שותקת לאמך מדי שבוע. לפעמים, רגע לפני שנעצמות העיניים, את תוהה לעצמך למה העולם מהיר כל כך ואיך זה שרק את אטית. למה לוקח לך כל כך הרבה זמן לבנות לעצמך נחלה של שקט וכבוד?
בוקר אחד, לפני כמה חודשים, הילדים אכלו פסטה שהכנת להם. הוא נכנס אחרי יום עבודה, נשק להם, הביט בך ושאל ״עוד פעם פסטה?״ .
ובמעט דמיונך, זה שעדיין לא הוכנע תחת אותה שגרה אפורה, עמדה אישה יפה בשמלה שחורה ומחשוף עמוק. היא החזיקה כוס ברנדי בידה, לגמה מעט וקרבה אלייך. ״אני הפיה המשודרגת של סינדרלה״, אמרה לך, ״יש לך כרכרה בחוץ, היא תיקח אותך למקום טוב, רק היכנסי אליה כבר אישה טיפשה", אמרה לך והניחה בידך את מפתחות הכרכרה.
הבטת בה, הבטת בילדייך והבטת באיש ההוא, שה־ תכער כל כך מאז היום שבו בא לקחת אותך מסלון הכלות, ואמרת ״אני רוצה להתגרש״.
מישהו שם למעלה זיכה אותך בילדים טובים. עכשיו את נכנסת בשקט אל חדרם ומביטה בהם ישנים. הם שקטים וחכמים. כשהוא בא לקחת אותם הם קופצים אל ידיו וקוראים ״אבא!״, אך לעולם לא ייצאו מן הבית מבלי לנשקך, גם אם לא תבקשי. לפני שיקנה להם מתנה הם יתקשרו אלייך לבקש רשות. הוא שונא את זה. לא פעם אמר להם ״גם אבא יכול להרשות לכם״, אבל בלעדייך לא יסכימו לכלום.
בלילות שישי אתם מדליקים נרות יחד, אוכלים קצת מהאוכל ששלחה אמך הספקנית ויושבים מול הטלוויזיה, צופים בסדרות מצוירות עד שעיניהם הופכות כבדות, והופ, כמעט בתזמון מושלם הם נרדמים בין זרועותייך. את מרימה אותם אחד־אחד ומכניסה אל החדר. אחר כך יושבת מול הטלוויזיה, בדיוק כמו עכשיו, וממשיכה לצפות בסדרה שאת סופה לא יראו. בס־ דרות המצוירות יש טובים ויש רעים. איכשהו, הטובים תמיד מנצחים.
וזה כמו המשחק עם המאוורר, כמו האהבות הנכז־ בות, כמו השדות הפתוחים, הזיכרונות, העצב, השמ־ חה, החמלה, והאמת - עולם כמנהגו נוהג, ואין חדש תחת השמש.
את טובה, את יודעת. ועכשיו, אחרי הסערה הגדולה, שברון הלב והרבנים הקשוחים ברבנות - יש לך אותם ויש לך עצמך. המפתחות לכרכרת החופש בהישג יד והעולם כולו מחכה לך, אישה יפה.
עכשיו תורך, ואת יכולה לחזור גם הרבה אחרי חצות.
נסיכה נשארת נסיכה, לנצח.