מה אומר לכם, חברים? זה לא היה פשוט: כבר שלוש שנים מאז תמה מערכת היחסים הארוכה האחרונה שלי, שאני מתלבט אם לעשות את הצעד הזה שמשנה את החיים מהקצה אל הקצה. מעשה שמטיל לחיקך פחדים וחששות מהסוג שמלווה כל יציאה לדרך חדשה, אך בה בעת ממלא את לבך בהתרגשות גדולה של אהבת אמת, אושר מהסוג שגורם לך לרחף, מחויך ושמח גם כשכל היתר טול בחרא.

טוב, ביני וביניכם אין זה סוד, שהרי לרגע אחד לא הסתרתי מכם את מורכבותם של חיי המשפחה שלי, מורכבות שממנה עלתה תקווה גדולה לשינוי – ובכן, בחודש שעבר באו לקצן שלוש שנים של התלבטות, שלוש שנים שבהן חיפשתי את האהבה הזאת במקומות אחרים, לפעמים עד כדי הטרדה ממש של אובייקטים ברחוב (אני לא גאה בכך, כמובן), עד שמצאתי אותה, האחת והיחידה שלי.

וכשמצאתי, איך אוכל לתאר את האושר העילאי? את התחושה הנפלאה הזאת כשאנו על הספה, סתם כך בערב אל מול הטלוויזיה: אני מלטף אותה ברכות והיא מצדה תולה בי עיניים מעריצות כפי שאף אחת לפניה לא עשתה כבר שנים.

אפילו כינוי יפה יש לה, "מיסטרי" – וכיאה לשמה היא מביטה בי במבט מלא תבונה, כזה שיודע שבניגוד לאמונה הרווחת שלפיה זוגיות פירושה כנות מוחלטת, הרי שהיא – חכמה שכמותה למרות גילה הצעיר – יודעת שכוחה של הזוגיות ארוכת הטווח הוא דווקא בחשיפה ההדרגתית והאינסופית, האחד את סודותיה של האחרת.

"את יפה, את מקסימה, את חכמה שלי", אני לוחש באוזניה שוב ושוב, כפי שלא עשיתי לפני כן עם אף אחת, והיא מצדה מתמכרת בהנאה לגינוני המחזר שלי. מה אתם יודעים? מסתבר שעוד לא איבדתי את מגע הקסם ההוא.

והילדים? מה אומר על הילדים? והרי מהתגובה שלהם לצעד הזה תמיד חששתי. ובכן, לא תאמינו, אבל הם משוגעים עליה כאילו הם מכירים אותה מימים ימימה. אם בתחילה חששתי שמפאת גילה הצעיר, קרוב בהרבה לגילם מאשר לגילי, הם עלולים להסתייג, הרי שההפך הוא הנכון – מעין ברית אחים נוצרה ביניהם מיד בניסיונות מקסימים להוציא אותי מדעתי, אבל איך אתעצבן באמת, כשאני רואה אותה עם בת ה-10 שלי, משתוללות יחדיו כאילו היו אחיות?

אני מודה שכדרכן של אהבות אצל גברים, התפעלתי קודם כל מגופה המושלם: מגמישותה, אותה תכונה שיותר מכל תכונה אחרת מבדילה בין צעירים למבוגרים, מקימורי גופה, מעיניה שתשוקה גדולה לחקור את העולם ניבטת מהן, מתזזיתה הקופצנית והשונה כל כך משפת הגוף הכבדה, יש שיאמרו המגושמת, שלי, בבחינת פרץ חיות של נעורים בתוך שגרתי ההולכת וסוגרת עלי בכלוב הרגלי הרעים.

עד כדי כך אני נרעש מהריגוש שהכניסה לחיי, עד שאני תוהה איך אעמוד בנסיעה הבאה שלי, הגם שזו תתקיים רק בעוד שישה שבועות ותימשך שלושה ימים בלבד. 

איך תגיב? איך תסתדר בלעדי? האם תהיה עצובה כמוני? איך תקבל את פני כשאחזור? ויש כמובן לבטים קשים יותר שאני מדחיק, דוחה את ההכרעה עד לרגע האחרון: מה יהיה בראש השנה? האם אקח אותה למשפחתי בחיפה כדי להציג את הזוגיות החדשה בפני כולם או שמא אמתין למועד פחות טעון ודרמטי כדי לחשוף אותה לעיניהן הביקורתיות של הסבתות והדודות?

עלי להודות מיד: אף על פי שהקטע בינינו, אפילו כשאנחנו לבד, הוא החשוב באמת, הרי שאין דבר מחמיא יותר מתגובות הסביבה שאנחנו יוצאים ביחד: מילא מבטי הקנאה של הגברים, אבל אפילו נשים יוצאות מגדרן כשאנחנו בסביבה! ויש לעתים שזוגות מביטים בנו בעיניים כלות, מקנאים בי על אופיה התוסס, על חביבותה המתפרצת, על אותה גמישות שהזכרתי קודם... 

איך אמר לי גבר אחד, בכנות מעוררת הערכה: "אני זוכר עוד איך גם שלי הייתה פעם כזאת...". ככה, מבלי להתבלבל – ועוד בפניה!

בשבת האחרונה לקחתי את צמודתי החדשה למקום האולטימטיבי שבו זוגות כמונו יכולים לגרום לאחרים להביט בה ולקנא בי. כיאה לליידי צעירה היא טבלה במים בזהירות רבה, ואת רוב הזמן העדיפה לבלות על החוף, מודעת-לא מודעת למבטים החומדים שנשלחים אליה מכל עבר.

אחרי שעתיים שבהן נהניתי בחוף כפי שלא נהניתי זה שנים חזרנו הביתה עייפים ומלאי חול. הכנסתי אותה ישר לאמבטיה כשאני מקרצף היטב את גופה הרוטט מחום ומהתרגשות, בעוד היא נושאת אלי אותו מבט מאוהב שמבטיח שאעשה הכל למענה.

"אוי מיסטרי, מסתורית ויפה שלי", לחשתי באוזניה כשניגבתי אותה בצאתה מהאמבטיה, ואילו היא, מצדה, הגיבה למחמאה ביישנות ילדותית כמעט, ואחר כך התפרקדה לה על הרצפה כדרכה של גורה בת ארבעה חודשים שבילתה לראשונה בחייה בחוף הכלבים.