זה הסתיים כרגיל בכניעה מבישה של המדינה. לא החשש מגינויי העולם, לא צקצוקי התקשורת, בטח לא שמישהו שם חרד לגורלו האישי של העציר המינהלי שובת הרעב התורן מוחמד עלאן. החשבון הקר של רווח והפסד ממותו או מנכותו הוא שקובע כי ממשלת ישראל חוששת עד לא מסוגלת לעמוד כיום בפני התפרצות אלימה בשטחים. חוץ מאלקין ושות’, שהם רובו של הציבור בישראל. “אסור לישראל להיכנע לדרישתו של העציר המינהלי לשחררו” היה הבלון הראשון ששחרר.

כשעלאן התעקש, אולי למות, אלקין הגיב ב”אין סיבה לבטל את הצו", בשם המדינה ובשם כל אלו שסבורים ששביתת הרעב היא עניינו וכי “אם הוא רוצה למות או לצאת פגוע מוח זה עניינו האישי”. כשהתגלה חשש לנזק מוחי בלתי הפיך, אמר אלקין: “אם אכן יש לו נזק כזה הוא כבר לא מהווה סכנה וניתן לשחררו”. המקלדת אמורה לשחרר כרגע לא מעט סופרלטיבים לא מחמיאים, אבל נסתפק רק במוחו של השר, בהנחה שלמוח יש תפקיד כלשהו בהבחנה בין ציניות אכזרית של פקיד משלוחים לבין התנהלות אנושית פשוטה. למזלנו בג”ץ נבהל ו”הקפיא” את מעצרו, כלומר שחרר אותו.

בג”ץ היה מבועת נוכח האפשרות שמערכת המשפט הישראלית תהפוך לדיראון העולם כולו, אם תחת עוד איזה פסיק עקלתון סיבובית עלאן ימות או מוחו ייפגע. וכך נסוגה המדינה מהקרב על ביטחון המדינה באמצעות מעצרו של עלאן.

וזה המקום לברר מי זאת “המדינה” הזאת שעומדת מאחורי הפארסה הנוכחית. אין דבר כזה “המדינה”: יש אנשים ויש להם שמות ויש מאחוריהם ארגון ויש לפעילות שלהם רציונל. במקרה של אירועי פארסה עם נספחים של טיפשות ונזק, כמו המעצר המינהלי של עלאן, חובה לדעת במי ובמה מדובר. אז בואו לא ניתמם. ה”מדינה” זה שב”כ. שם קובעים את מידת המסוכנות, שם מחליטים על מעצר מינהלי, ובעיקר מחליטים שם אם להאריך את משך המעצר. אולי מושכים מעצר מינהלי כדי לנסות לגייס את עלאן, שזו פרקטיקה מקובלת כמעט שגרתית במקרים של מעצרים מינהליים. אני מניח שלגיוס בכיר וקיצוני יש ערך מודיעיני במלחמה נגד טרור.

השאלה היא עלות־תועלת: כמה מבין העצירים המינהליים (מספרם בין השנים נע בין מאות בודדות ל־1,000) אכן חשודים בטרור, עד כמה החשד מבוסס וכמה מהם פוטנציאלים לגיוס ולכן מורחים את זמן המעצר? אין לי מושג מהי מידת המסוכנות של עלאן, משום שלא התקיים משפט. אולי כדי למנוע חשיפת מקורות. במקרה כזה צריך השופט שרואה (בדרך כלל לא רואה) את החשוד להתייצב מול הציבור ולומר בשמו ובקולו שהאיש מסוכן. חוץ מזה, סעיף 49 לאמנת ז’נווה אוסר על “העברה בכפייה של מוגנים יחידים או המונים לשטח המדינה הכובשת”.

הצחקתם את אלקין ושות’.