אפשר כבר לומר במידה סבירה ויותר של ביטחון: ההסכם עם איראן יאושר בקונגרס האמריקאי, ובכך תוסר מעל דרכו המהמורה האחרונה בדרך ליישום, מוצלח יותר או פחות.

אפשר כבר לומר במידה סבירה ויותר של ביטחון: איראן ניצחה את ישראל בסיבוב המהלומות הזה. אפשר כבר לומר במידה סבירה ויותר של ביטחון: איראן תפתח נשק גרעיני אם תרצה בכך, ויש סיכוי לא רע שתרצה. 
בימים האחרונים אפשר לזהות איך הקלפים מסתדרים לטובת ממשל ברק אובמה, איך חברים בסנאט ובבית הנבחרים מצטרפים, אחד אחד, למחנה התומכים בהסכם. לא בהכרח בחמדה גדולה, לא בהכרח בהתלהבות, אבל מצטרפים. יש עניין של נאמנות מפלגתית, ויש עניין של היעדר אלטרנטיבה ברורה – לא ברור שהחלטה לא לאשר את ההסכם תביא לשיפורו – ויש עניין, או בעצם חוסר עניין, של הבוחרים האמריקאים.

יכול להיות שזה בעצם העניין המרכזי: הבוחרים האמריקאים, בצלו של הוויכוח הגדול, נשארו בסך הכל אדישים. רובם, וקשה לבוא בטענות, העדיפו להתמקד בחופשת הקיץ שלהם. ממילא, כאשר הנבחרים, המחוקקים, חזרו 
למדינות ולמחוזות שאותם הם מייצגים, הם לא נתקלו בתנועת המונים המבקשת מהם להתנגד להסכם. תומכים או מתנגדים: לרוב האמריקאים זה לא עד כדי כך חשוב.

זה הלקח המרכזי שישראל צריכה לקחת איתה לתחנה הבאה במאבקה על הישרדות באזור קשה, מתוח, משתנה במהירות: אמריקה תשמח לסייע כל עוד לא מדובר בסיוע המצטייר בעיני חלק ממנהיגיה ובוחריה ככזה המתנגש באינטרס האמריקאי. אגב, זה נכון גם ביחס ליהודים של אמריקה. הם ישמחו לסייע כל עוד לא מדובר בסיוע המתנגש בזיקה הפוליטית המיידית שלהם, וברצונם לקיים חיים אמריקאיים בלתי מופרעים. 
וזה לקח חשוב למדי, משום שכבר כמה זמן – בעצם, כמה עשורים – שישראל קצת מבולבלת ביחס לתמיכה שהיא מקבלת, או מצפה לקבל, מאמריקה. שני הממשלים שקדמו לזה של ברק אובמה היו מהטובים ביותר, אולי הטובים ביותר, שידעה ישראל אי פעם. וגם הנסיבות שיחקו לטובת ישראל: בימיו של ביל קלינטון זהרה אמריקה ככוכב שביט בודד בשמי הגלובוס לאחר ניצחונה במלחמה הקרה, ולא נדרשה להתמודד עם מכשולים גדולים על דרכה. בימיו של ג'ורג' בוש הבן נמתח קו של גבול בין מדינות הנלחמות בטרור לבין כאלה שתומכות בו, או אדישות אליו. וישראל הייתה בצד הנכון. 
ברק אובמה בסך הכל החזיר את הסדר הקבוע על כנו. אמריקה תומכת בישראל כשאפשר וכשנוח, ומתנגשת בה כשלא נוח. כשם שרונלד רייגן התנגש במנחם בגין בימי מלחמת לבנון הראשונה, כך מתנגש ברק אובמה בבנימין נתניהו בימי הסכם איראן הראשון. ואם נדמה – בצדק – שההתנגשות כיום חריפה יותר, קשה יותר, מכפי שהייתה הרבה מאוד שנים, אולי אי פעם, אין זה בגלל אישיותם או עמדותיהם של אובמה ושל נתניהו.

זה לא משום שאובמה אוהב את ישראל פחות מנשיאים אחרים (כן, הוא מן הסתם אוהב פחות מהרבה אחרים, אבל לא מכולם). זה לא משום שנתניהו מרגיז יותר מראשי ממשלה אחרים. בגין בשעתו ושמיר בשעתו ידעו להרגיז את האמריקאים כהוגן (אבל כן – לנתניהו יש איכות מיוחדת כשמדובר ביכולתו להרגיז את האמריקאים).
ההתנגשות היום חריפה יותר משום שהעימות היום חשוב יותר. רייגן כעס על בגין ושרון בימי מלחמת לבנון, אבל לבנון לא הייתה מרכזית על מפת האינטרסים של ממשלו. בוש הרב ובייקר רתחו על גרירת הרגליים של שמיר, אבל הסכסוך הישראלי־פלסטיני, עם כל הכבוד, לא יכול להיחשב מרכזי עבור ממשל שבימיו קרסה ברית המועצות ושבימיו עיראק פלשה לכוויית. העימות חשוב יותר לאובמה, שאיראן היא ההישג המרכזי שלו בכהונה הזאת. העימות חשוב יותר לישראל, שאיראן היא איום מרכזי עליה.

העימות הזה ישאיר צלקות לא נעימות, וגם מציאות לא נוחה. אפשר לנסות ללמוד ממנו גם כמה לקחים. הראשון שבהם: אמריקה איתנו, אבל קודם כל, כפי שנכון וראוי שיהיה, עם עצמה.