השיניים הקדמיות נפלו בלילה. ככה זה כשאתה סומך על נגר שיניים דתי, שהוא בכלל פייטן, שמשגע אותך כל הטיפול בפיוטים.
"הכל בסדר, מר קופמן, נתקן את זה אחרי החג. הגיט יור". גיא נורא פחד מאביו המפלצתי, אז כיפוש שינעה אותו לאשדוד, לאוהלה של תורה. שם הוא לא מפחד מכלום, ועסוק בלרוץ אחרי חתולי רחוב לא מפחידים בכלל.
כמפלצת, המשכתי לישון בנעימות, התעוררתי מחשש לטביעה. המזגן חדל לפעול. הסלולרי הורה על טמפרטורה נוחה של 39 מעלות. את הלחות לא הייתי צריך לבדוק, הרגשתי אותה. בבית הוכרז מצב חירום. לפני הכל סימסתי לחברים בוואטסאפ שאין מזגן, ושאני מתכוון לבצע את מה שעשה מייקל דאגלס בסרט falling down. אז גם אצלם כבר דרכו את הצבא, והותקפתי בטלפונים של חשמלאים ממש טובים.
"תתקשר לדוד, תגיד שאתה חבר שלי", כתב תומר. טלפנתי, דוד לא עונה. "אז תתקשר ליונתן", כתב רוברט. טלפנתי. בחור נחמד, באמת. רק שהוא מוכן להגיע אחרי החג. יונתן, טובעים כאן בנאדם, מה אחרי החג? "אני מתכונן לטיול. לא תמצא אף אחד. לך תקנה מאוורר ותתחבר אליו. שנה טובה".
בני הציע מאוורר של במות, ממש חזק. החלטתי על הפוגה וטלפנתי לג'פטו הנגר, הבוס של הפייטן מהשיניים, שמטפל בי כבר 20 שנה. "אוי, אוי, כואב לי רוני, רק מלשמוע. איך זה קרה"? עזוב אותי, מתי אני בא אליך, שתתקן אותי. יש לי שידור, איטליה. "לא, אני לא יכול עכשיו, אני בבריכה". תגיד, אתה אמיתי, אתה רוצה שאגיע אליך לבריכה ואפחיד את כולם עם החיוך שלי? מה נסגר איתך? מתי אתה מקבל אותי? "רביעי, על הבוקר, אתה ראשון".
ג'פטו, חתיכת דביל, היום אני רוצה, היום. "היום בלתי אפשרי, אני מארח. גם מחר. זה לא מקרה חירום, אתה יודע". חתיכת דגנרט, זה לא חירום, זה אסון. אני משדר הערב. אתה רוצה שהצופים ייחנקו מהגפילטע פיש, טומטום? "טוב. תתקשר אלי בבוקר, אני אפנה אותך לאחד הרופאים במרפאה, אסביר לו מה לעשות". תגיד ג'פטו, בלעת ליצן? מה, אתה מתקן לי שתלים שנפלו בהתכתבות? תבוא אתה. "אל תדאג, רוני, הוא רופא ממש טוב. אני לא יכול להגיע, אני מבשל לחג, יש לי 40 איש. אתה הרי יודע מה זה להיות נשוי למרוקאית. הם מתרבים בכל שנה, אח שלי". טוב, נמאסת עלי. לך חפש מי ישעשע אותך, דיר־באלאק לא לענות לי על הבוקר כי אני בא אליך הביתה.
בשיניים טיפלנו, אין עלי, אני מפיק־על. הלאה, חזרה למזגן. עמירם, שבת שלום. אני מבין שאתה תיקונצ'יק של מזגנים. מתי אתה יכול לבוא? "אחרי שבת". למה, אתה דתי? כתוב שאתה נותן שירות 24/7. אתה הרי עונה לטלפון, זה מצב חירום. "לא עובד בשבת, מה הבעיה? מה קרה למזגן"? לא יודע מה קרה לו, אבל הוא מקצר.
"איזה סוג מזגן זה?" מאיפה אני יודע? מזגן שעד עכשיו עבד, ומעכשיו לא. "זה רון קופמן מהטלוויזיה? אתה מסתלבט עלי או מה? תגיד לי איזה מזגן זה עכשיו, מיד. תביט בשלט". אה, צודק, זה תדיראן. "יופי, למה הוא לא עובד"? מאיפה אני יודע? תשאל אותו אתה. אתה המומחה. "אוי אלוהים, מה אתה כן יודע חוץ מלצעוק. איפה הוא ממוקם המזגן, בבוידעם?" לא, הוא צמוד לקיר מחוץ למטבח. "זה המנוע, אבל איפה המזגן?" הוא בתוך התקרה, ויש לו פתחי אוורור. "בסדר, בסדר, הבנתי. הוא בבוידעם. שמע, קח סולם וקח טסטר חשמלי, טפס למעלה, אני אגיד לך מה לעשות". לא יכול לטפס לשם, אני שמן מדי, זה קטן, הבוידעם. ותשמע, עכשיו אני רואה רטיבות על התקרה. אולי בגלל זה הקצר החשמלי? "אה, הלכה גם התקרה, חבל. טוב, זו עבודה גדולה. אני אגיע אחרי החג". מה אחרי החג? אמרת מוצאי שבת. "כן, אבל אני רואה שזה גדול עלי להיום. אני חייב לראות את ק"ש־מכבי ת"א, כי אני נוסע מחר ללונדון, למשחק". אז איך אתה אומר לי אחרי החג? מה, התכוונת לכיפור? המשחק ביום רביעי! "וואו, וואו, אתה לחוץ. תחשוב שלפני 50 שנה לא היו מזגנים ולא היה יותר קר כאן. שנה טובה. תאחל הצלחה למכבי. דבר איתי בשישי".
הלוואי שתחטפו שישייה, חשבתי בלב שהתחיל לדפוק יותר מדי, גם בגלל החום ובעיקר בגלל המוזיקה שהגיעה מהשכן בדלת ליד. הוא מתופף וזה מטריף אותי עכשיו. נקשתי לו בדלת, רטוב מזיעה. הוא פתח עם ג'וינט ביד. "הא, אחינו, שנה טובה. בוא תיכנס, אנחנו בג'ם־סשן קטן".
לפי מצב הצבירה של הנשים שהיו זרוקות על הפופים והשישיות של בקבוקי המים על השולחן, הבנתי מיד איזה סשן זה. הייתי כמה פעמים בכאלה, לא מזמן, אגב: תשע יום, אחת־עשרה חודש ושנתיים, רק להיום. שמע, אבי, הלך לי המזגן. אני בטירוף. תראה אותי, לא מוצא טכנאי. תפחית את עוצמת המוזיקה, באמש'ך. "קטן עליך, אחינו. חאלד בדרך". מי זה חאלד? "הפועל במה שלנו, ידיים זהב, מסדר הכל, תראה את זה כמסודר. קח טלפון, דבר איתו".
הלו, חאלד, זה השכן של אבי. מתי אתה מגיע? "כשאגיע יהיה לך סימן". הא, חכמולוג מתחכם. הבנתי. ובכל זאת? "יצאתי משגב שלום, יש לי קטנה בדרך, עד שעה אחרי השקיעה אני אצלך". תגיד, אתה מבין במזגנים? "ברור. אני מבין בהכל. אני בדואי, ערבי שצריך להבין בהכל, כי אתם היהודים לא מבינים כלום. אני אגיע. רק עשה לי טובה, כשאגיע אל תספר לי ששירתָ בצבא עם בדואים. זה מרגיז אותי הצביעות שלכם. ההורים שלי עדיין גרים באוהל".
הבטחתי. עכשיו אני מחכה לחאלד. הרטבתי מגבות במים קרים ונשכבתי בתוכן על הספה כדי לצפות בפעם ה־20 בסרט בכיכובו של דייויד בואי, "חג שמח מיסטר לורנס". תראה, בסיכומו של דבר, אמר אני לעצמי בתוך ראשי, מצבך עדיין טוב משלו. חאלד יכול היה להיות יפני, ואז הוא היה קפטן יונוי.
שנה טובה לכולנו.