בין הגימיק לקוריוז: קופמן הכין רשימה של מה (אולי) יקרה בתשע"ו

אז תגידו מזל טוב. תשע"ה עזבה אותנו בלי מלחמה, הממשלה הסרוחה שלנו לא נאלצה לרמות שזה היה מבצע קצרצר של 51 יום, ובאמת היה כאן סוג של נס קטן.

לאיראן יהיה טיל, זה כבר ברור. אל ביבי, המלך שלנו, העם האמריקאי מתייחס כאל איש היסטרי, שנע על הגבול הדק בין הגימיק לקוריוז, ובמקום לנהל את המדינה המטונפת שלו הוא עסוק בעבודה בשביל שלדון אדלסון. עם נתונים פשוטים אלה קל להתמקד בברכות לשנה טובה בתשע"ו. חבל שאי אפשר שנת "תושיעו".

# החלטנו לעזוב את רה"מ. בסדר, האיש לוקה בתסמונת היד הקצרה, היא לא מגיעה לו לכיס ובטח לא לארנק. מה נמצא? עוד גנן? עוד חשמלאי? די, מספיק עם זה. בואו נסתגל לרעיון שאחרי הנשיא ריבלין יהיה הנשיא ביבי. מדוע? כי הוא לא מסוגל לחיות בלי שנממן את חייו. שיהיה בריא וחזק.

# לשמחתי, לא תהיינה יותר ישיבות סודיות בקיבינימט הביטחוני־מדיני. אחרי הטראומה של שר ביטחון כמו אהוד ברק, גרוע יותר ממרגל אויב, כל השרים אימצו את שיטת שלושת הקופים. אולי ידברו בפנטומימה, אבל לא נתקוף, לא נאיים לתקוף, והארץ תשקוט לפחות עד תשע"ז.

# את הכסף שנתנה לכם הממשלה, כמתנה לחג מעודפי גבייה, תשמרו. כי בעוד כמה חודשים תהיה העלאת מסים, לא יהיה לכם כסף לתרופות ולסמים, ויהיה לכם קשה לחלום על 60 אלף דירות שאמורות להיבנות השנה. בכל מקרה, לא תקבלו זכות לגור בהן. הרי לא כולכם חניוקים, נכון?

# תהיו נחמדים לאריה־גנב־זכאי־צדיק־תמיד. הוא לא יאשר לתשובה להתעשר, הוא לא יאשר להביא פועלי בנייה סינים (לא צריך הרבה, רק 120 אלף), כי בחלומו כל החניוקים שלא עובדים יהיו אמני בנייה. רק שלא יקיץ מהחלום, אוכל סיני גורם לי צרבת איומה.

# יובל שטייניץ יתחנן לעזוב את משרד האנרגיה, אבל ביבי לא ייתן לו. כי אחרי שהסנג'ר אקוניס הראה סימנים של פיתוח אגו, במי נותר לו להתעלל? ארדן הרי כבר שבור.

# יהיה מפכ"ל בשנה הבאה? האמת שלא צריך. מה רע במ"מ מפכ"ל? המשטרה גרועה יותר? ממש לא. בואו נקווה שסוף־סוף יפצחו את תיק הבר־נוער.

# מבקר המדינה בדק ומצא שישראל אינה ערוכה לשעת חירום. אין לו מושג למבקר הזה, אנחנו כבר 67 וחצי שנים במצב חירום, רמת הציפיות שלנו מהרשויות שואפת למינוס אפס. הרי מנהלים אותן אנשים כמונו, שרלטנים חסרי מושג, ואנחנו מודעים לזה. בשנה הבאה לא יהיה טוב יותר, והרי גרוע יותר כבר לא יכול להיות, אז מדוע אדון שפירא מציק לנו?

# יש בישראל 62 אלף עורכי דין. משהו כמו 600 לכל 100 אלף תושבים. מדוע לא מאיצים את קצב ההכשרה? הציבור כאן זקוק ליותר, משהו כמו עו"ד לכל חמישה תושבים. אי אפשר להקים עוד מכללות? אי אפשר ללמד משפטים גם בתיכונים? ומה עם מקצועות נדרשים, כמו עבודת כפיים? איילת שקד, לטיפולך, גבירתי. את הרי לא מעוניינת שערבים יהיו חרטים, מסגרים, רתכים, נהגי משא כבד ופועלי ייצור, נכון?

# יהיה הסכם לכדורגל בשבתות. רק צריך להסכים למינוי שני רבנים (אשכנזי ומזרחי) בהתאחדות; להכשיר חרדים כשופטי כדורגל במשחקים באמצע השבוע; למנות משגיח כשרות לכל מועדון ספורט בישראל; לבטל את ההתעמלות האמנותית והשחייה הצורנית, כי הבנות בלבוש מינימלי; לדאוג שח"כ מיקי זוהר (ליכוד) לא יהיה ברשימה הארצית לבחירות השנה; ולדאוג שמירי "כפיים" תהיה על השער של "ליידי גלובס" בערה"ש תשע"ז; היה לה קשה לראות את איילת שקד על השער לקראת תשע"ו.

# בשנה החדשה חייב שר התקשורת, שהוא גם רה"מ, להורות לרשתות השידור לבטל את תחזית מזג האוויר. לנוכח האובך הנוכחי הייתי דורש ועדת חקירה לחזאים האלו שלא יודעים כלום, אבל חבל על הכסף. במקום השרלטנים על המסך עם השקעים הברומטריים, תהיה שקופית (עם סמל המדינה, ברור). בקיץ: היום יהיה חם ומגניב. בחורף: היום יהיה קר. בימים מסוכנים בשתי העונות חייב רה"מ לצוות על רוני דניאל להיות על הסט. כשהציבור רואה אותו, הוא פוחד ותמיד נשאר בבית.

# לפי תחזית של יודעי דבר, לצעירים היום לא תהיה פנסיה מספקת למחיה. אז או שתהגרו מכאן או שתתפגרו לפני. ראו הוזהרתם, עוני זה נ־ו־ר־א.

# בשנת תשע"ה נפטרו 42 אלף בני אדם, אבל נולדו 168 אלף תינוקות. נתון שממנו אפשר ללמוד שלא משנה כמה רע כאן, עדיין יש סקס. מצד שני גם בתשע"ה, הג'מעה של הגברים חלשה בסוגיית הקונדום. בואו נייחל לשיפור בסוגיה בתשע"ו.

# 32 אלף טפילים נוספו למרשם התושבים מחו"ל, 28 אלף מהם עולים חדשים. להפסיק את זה מיד! באיזו מדינה נוספת נותנים סל קליטה? ומדוע מוסיפים עולים חדשים כאשר לא מטפלים בילידים כאן? חובה לשנות את משרד הקליטה (אין חיה כזו בעולם) למשרד ההגירה. שיבוא לכאן רק מי שיש לו אמצעים. אם לא, שיהגר לקנדה או לאוסטרליה. צרות יש לנו מספיק, לא צריכים אותן גם בצרפתית.

# ומה אני מאחל לעצמי בשנה החדשה? קודם כל בריאות לכולם: לי, למשפחתי ולכל העם בציון - הרי סל התרופות קטן מדי; שהבנות שלי תגשמנה את עצמן, שלבן שלי תהיה מספיק טונה, כי הוא חולה על זה (רק תוצרת חוץ, כי הוא יודע שייצור מקומי זה דרעק); שכיפוש תחזיק איתי מעמד לפחות עוד שנה, ושהאיומים שלה לזרוק אותי לא יהפכו למציאות בשטח. כי מי תיקח קשיש נרגן, עצבן, ציני על גבול הטמטום, שרבע מסדר היום שלו מוקדש לפורנו, רבע לפוקר בפייסבוק, רבע לבתי קפה ורבע לצפייה באירועי ספורט?

# כמו כולם אני מחכה לסיוע האמריקאי, ומתפלל ששלדון לא ידפוק לנו את זה; קצת F35 יחמם לי את הלב; קצת פצצות חודרות בונקרים עם קירות פלדה בעובי של 50 מ' ממש יעשו לי טוב; אם אפשר גם חיילים שימסרו את נפשם במקום הילדים שלנו - אני ממש אעריך את זה.

# שתהיה לנו יכולת גרעינית. אה, אומרים שיש לנו? לא ידעתי, כי עמום לי. העיקר שאנחנו המדינה היחידה בעולם בלי רכב שמונע בגז. באסה.

# שנה טובה לכולם. רק שתהיו כאן כדי לקרוא את השטויות שלי גם בערה"ש תשע"ז.

סיוט נפוץ

אריה רק בן 42, וכמו רבים מ־5,500 הישראלים שחולים בטרשת נפוצה, כבר אין לו חיים. אחרי שפגשתי אותו התחייבתי לעשות הכל כדי לעזור לחולים להתמודד עם עלויות הטיפולים והממסד הבירוקרטי.

כשפגשתי את אריה, שמחתי שאני זקן. אריה חולה בטרשת נפוצה, מחלה שפוגעת בצעירים. לפני שנפגשתי עם אריה, נפגשתי עם שרית, אשתו. יש לה את המבט בעיניים שאני מכיר מהבית, מאשתי, שהכל קטן עליה. אלה שנלחמות בשקט משמשות עוגן יציב כאשר מסביב הכל מתפרק.

שרית ואריה היו יופי של זוג יפה. היא ממוצא רומני, הוא ממוצא אלג'יראי. הוא בעל מפעל, גרים בתל אביב, בת ובן בני 10 ו־5 בהתאמה, לא זקוקים לחסדיו של ביבי כדי לחיות טוב. ואז, עם לידתו של הבן, אריה חלה. "אולי שלושה שבועות אחרי הלידה", אומרת הרעיה. הוא היה אז בן 37. טרשת נפוצה אינה מחלה גנטית, היא מחלה של המוח. מיאלין, החומר שמגן על תאי העצב, נפגע, וכך נפגעת ההולכה החשמלית מהמוח לאיברים. אין לה מרפא, והיא מקצרת את תוחלת החיים של החולים בשבע שנים בממוצע.

אריה רק בן 42 וכבר אין לו חיים. הוא לא ישן, הוא סובל מכאבים, הגפיים נוקשות, הוא כמעט אינו מסוגל לעמוד, יד ורגל כבר לא מתפקדות. הוא גבר נאה, בעל עיניים ירוקות ענקיות. היה ספורטאי בעבר אבל כיום הוא רזה מדי, שלד עם עור בלי מסת שריר. הוא מעשן גראס (רפואי, באישור) כדי לסדר את המוח. "זה לא עוזר לכאבים, זה רק עוזר לי לראש, קצת מרגיע אותי", הוא אומר.

יש בארץ כ־5,500 חולים במחלה, כ־170 בממוצע מצטרפים כל שנה. ואז, במקביל למחלה האיומה, הם נאלצים להילחם ברשויות - וכן, זו ממש מלחמה יומיומית.

בישיבה של ועדת הרווחה שנערכה ב־14 ביולי באגם הדרעק, אמרה מנהלת תחום נכויות בביטוח הלאומי: "חולי טרשת נפוצה צריכים להתאים את הציפיות שלהם לביטוח הלאומי". נו, אז היא אמרה, אני שואל את אריה, לא היה לך משהו ליד כדי לזרוק עליה? איזו כוס או אולי קנקן? "לא, הוא פשוט לא אמר מילה", מזדרזת שרית לומר במקומו. "כל כך התביישנו", הוא מצטרף, "שמע, בין האוזניים אני בסדר, אבל הבנתי שחבל על הזמן, שאין כאן עם מי לדבר".

לאריה היה ביטוח רפואי פרטי, זה הציל את המשפחה. בכל מקרה אחר הם כבר היו רעבים ללחם. שנתיים הוא נלחם בביטוח הלאומי על זכאות לרכב ללא מסים, כדי שיוכל להעמיס את הקלנועית (שרכש בעצמו ב־14 אלף שקל). הוא כבר לא יכול לנוע בעגלת נכים, אבל בביטוח הלאומי הוחלט שזה כלי העזר היחיד בשבילו. הקלנועית שוקלת כ־50 ק"ג, שרית שוקלת פחות.

"זה היה מביך. פירקתי את הקלנועית לשישה חלקים. ביקשתי עזרה מעוברים ושבים להעמיס אותה למכונית". בביטוח הלאומי הציעו לו סיוע במכוניות משפחתיות קטנות כמו יונדאי וקיה. הוא ערער פעמיים. בערעור השלישי, בבית המשפט, פסקה השופטת שהביטוח הלאומי חייב לדאוג לו לרכב מתאים. "גם כן הצלחה", הוא מחייך חיוך מבויש, "הרי אני שילמתי 170 אלף שקל לרכב".

המעניין בדיונים בבתי משפט הוא שאין הסדרי הולכה לנכים ברחוב ויצמן 1 בתל אביב. היו חייבים לפרק את המטבח של המסעדה, ועוד כמה מסדרונות, כדי שאריה יוכל להגיע לאולם. אין גם מספיק חניות נכים, אז הזוג טייל ממש לא בנחת מהחניונים.

סיפור נוסף הוא הבדיקות לקביעת הנכות של אריה. "באים חוקרים הביתה, רוצים לראות אם אני יכול לאכול לבד, להתרחץ ולהתלבש, לקום לבד משכיבה לישיבה. אם אני מסוגל ללכת עם הליכון זה פוסל אותי, כי אז אני נייד. למה אנחנו, החולים, צריכים לעבור את הסיוט הזה? מדוע כל מי שחלה במחלה האיומה הזאת לא מוכר מיד כנכה?". באמת מדוע? הרי כאן זו ארץ אוכלת יושביה, אז בטח שתאכל את נכיה.

התקשורת עם הביטוח הלאומי היא סיפור קפקאי. אין אפשרות לראות את מנהלת תחום ניידות בתל אביב. כנראה שבמוסד לביטוח לאומי התאהבו במילה "מוסד", ולכן הם מתנהלים כמו ארגון ביון, הכל וירטואלי. "האישה שמטפלת בתחום היא אדם נחמד", מספרת שרית, "אין טלפון, אין דוא"ל, פשוט צריכים לשגר פקס בכל בוקר ולהמתין לתשובה, שלא תמיד מגיעה. אז פשוט ממשיכים עם הפקסים".

החולים בטרשת נפוצה מחולקים לשלושה שלבים. אריה מסווג במצב שניוני מתקדם. הכיוון הוא שיתוק מוחלט. בניגוד לחולי ניוון שרירים, הוא לא יתפגר בחנק בקרוב, הוא יסבול עוד הרבה. הוא כבר לא במצב של התקפים. הוא בולע 27 גלולות ביום, כולל ויטמינים, שיסייעו למנוע מחלות "פשוטות" אחרות. הנסיגה מורגשת. לפני שנתיים הוא עוד הלך בקושי, הזוג אפילו נפש בווינה. כיום אריה רק עייף ומקיא.

במסגרת המחקר העצמי שניהל הוא מצא פרופסור יווני, דימיטריס קרוסיס, מומחה בנוירואימונולוגיה, שמנהל את המרכז לטרשת נפוצה בהדסה עין כרם, רופא בעל שם עולמי שמנהל מחקר שנועד לסייע לחולים במחלה. הניסוי כבר הגיע לשלב שבו מותר לערוך אותו על בני אדם. מזריקים חומר לנוזל השדרה פעמיים בשנה, עם תאים שאמורים לייצב את המיאלין. עדיין לא ידוע אם מדובר בריפוי מלא או רק בעצירה של הנסיגה הגופנית.

לאריה אין חלומות גדולים. "בשלב הזה אני רק חולם לעמוד, באמצעות הליכון. לא להתנדנד, כדי שאוכל לפחות לעבוד במטבח. לפני המחלה אפייה הייתה תחביב שלי. זה לא חלום גדול, נכון?" ממש לא.

הבעיה היא מימון הטיפול. עלותו בשלב הזה נקבעה ל־2.4 מיליון דולר, ל־48 חולים, 50 אלף דולר ליחידה. הפרופסור כבר גייס 1.5 מיליון דולר, 20 חולים כבר התחילו את הניסוי, אריה אמור להצטרף באוקטובר לסבב הבא. שר הבריאות יעקב ליצמן הבטיח לסייע ב־500 אלף שקל. למה רק 500 אלף? הוא מביא את הכסף מהבית, מהילדים? "אל תשאל אותי, אני לא בפוליטיקה, אני רק רוצה לעמוד על הרגליים, עם הליכון".

שרית החליטה לעשות מעשה ולהתגייס לקמפיין ענק שמטרתו לעזור לכל החולים בארץ. "יש חולים שאין להם למי לפנות, הם במצב כלכלי רעוע. אנחנו חולמים שהניסוי יצליח, ואז יהיו חייבים לגייס מימון חיצוני למערכת, כדי להמשיך אותו". היא כבר פנתה למשרד פרסום, היא מעוניינת להפיק ערב של מופעים, שבו יגויסו כמה מאות אלפי שקלים לסבב הבא.

התחייבתי לסייע לה. אנצל את כל הקשרים שלי כדי להביא תורמים פוטנציאליים לערב המיוחד הזה. יגויסו עוד חולירות כמוני מהטפשורת שיעשו אותו דבר, עם כל הלב, בכל הכוח. במקום להתעסק בזוטות כמו כמה עלו שירותי הגנן של רה"מ (או כמה יעלו בעתיד), ננסה לסייע בהצלת חיים או לפחות בשיפור איכות חיים של חולים במחלה איומה.

אמרתי לאריה שיהיה בסדר, אני אעזור לך, כמה שהעזרה שלי שווה. הוא כבר היה עייף מאוד, אחרי שישב בקלנועית 45 דקות. הוא אמר תודה בשקט. יאללה, תזדכו על ציוד, נהיה בקשר. הבטתי בקלנועית שנסעה לאט במרכז המסחרי. הצתי סיגריה, כדי שהעשן יכסה את עיני שדמעו. ספרתי את הבדלים במאפרה, היו שם תשעה, תפוקה נאה לפחות משעה.