אני מודה, גם לפני שנבחר לנשיאות לא הייתי מחסידיו הגדולים של ראובן ריבלין. כלומר חיבבתי את החינניות שלו, חייכתי ב"בוקר טוב מירושלים" שהקפיד לפתוח איתו כל ראיון, התחברתי לעמדותיו בעניין ארץ ישראל, אבל בכנסת העדפתי תמיד את אנשי המעשה על אנשי ההדר המילולי. מצויד ברקע הזה, אולי זה לא מפתיע שיצאתי מוטרד מאוסף הראיונות שהעניק הנשיא לראש השנה, אחד מהם לאראל סג"ל ולי ב"גלי ישראל".

אם אצטרך לדייק ולהסביר מה הכי מפריע לי אצל הנשיא, בראש הרשימה יופיעו נטיותיו להכללות ולהטפות מוסר. ריבלין בחר, מיום שנכנס לתפקידו, להתמקם בעמדת "המוכיח בשער". המילון מגדיר את המוכיחים בשער כאנשים הנושאים תפקיד מוסרי, ומטיפים לחברה שנוהגת באמות מוסר ירודות. ומכיוון שבמקום שאין בו מוסר ירוד אין צורך במוכיח בשער, ריבלין לא מפספס שום הזדמנות להוציא את דיבתה של החברה הישראלית כדי להצדיק את קיומו בתפקיד. מבחינתו כולנו רעים, כולנו חולים, כולנו צריכים לבדוק כל הזמן מה לא בסדר אצלנו.
 

כשניסיתי לעמת אותו בשבוע שעבר עם התובנה הזאת התרגז מעט ריבלין, אבל מיד הוכיח עד כמה התובנה מדויקת. "אנחנו נותנים לעצמנו הקלות", אמר והזכיר את הרצח בכפר דומא, "אנחנו מסכימים לעבור לסדר היום... אוי ואבוי לנו אם אנחנו כריבונים בארצנו יכולים לאפשר לאנשים מתוכנו לבוא ולקיים איזושהי מחשבה או להתיר איזשהו היתר לבוא ולשרוף משפחה בשנתה". מי נותן הקלות, ניסיתי להבין. מי כאן עובר לסדר היום? מי מאיתנו מתיר לבוא לשרוף משפחה בשנתה? איפה, אדוני הנשיא, אתה נתקל באנשים כאלה?
 

עוד נחזור לדומא, דוגמה אחת מני רבות, שכן ריבלין חוטא בהכללות הללו כשהוא מטיל אותן פעם אחר פעם על כל העם היושב בציון. כך היה באותו כינוס מפורסם שבו אִבחן, כנשיא מדינת ישראל, ש"החברה הישראלית חולה". לא "חלק מהחברה הישראלית חולה". לא "בחברה הישראלית יש גם תופעות חולניות". "החברה הישראלית חולה". כולה. גם אחרי שריפת המסגד בכפר עקרבה בחר ריבלין שלא לדבר סרה במבצעים לבדם. "אלה הן לא תופעות שוליים", קבע. באמת? שריפת מסגדים אינה תופעת שוליים? מי שורף מסגדים פה אם לא בודדים בשוליים? המיינסטרים?


"חוטא בהכללות". ריבלין. צילום: אריק סולטן 
 

ואז הגיע רצח שירה בנקי במצעד הגאווה. "חוסר הסובלנות יוביל אותנו לאסון", כתב הנשיא, "אם יש מי שיכול לפורר אותנו מבפנים הרי זה רק אנחנו... אסור לנו להשלים עם פשעים שכאלה ועלינו להוקיע את המבצעים אותם והתומכים בהם". לכאורה, כל מילה בסלע. במחשבה שנייה, למי בדיוק היה מיועד הטקסט הזה? הרי הנשיא, כמו כל ילד בישראל, יודע שאת הרצח ביצע איש אחד. קוראים לו ישי שליסל. לא היו לו שותפים. לא היו לו משלחים. לא היו לו חברים שסייעו לו וטרם נתפסו. 
 

הנשיא גם יודע היטב שהחברה הישראלית לא משלימה עם רצח כזה. שהראשונים לגנות אותו היו אנשי המגזר החרדי, שממנו בא אותו רוצח. אז אל מי באה ההערה הזאת? ולמה הצורך הזה להעניק לכולנו תחושה כאילו מסתובבות כאן קבוצות שלא מבינות שאסור לרצוח? ומה זאת אומרת "אסור לנו להשלים"? מי כאן בדיוק משלים עם רצח של ילדות בנות 16? הנשיא הרי יודע שלפני עשר שנים מצעדי הגאווה הללו לוו בהפגנות (חוקיות) ושהיום אפילו הפגנות כאלה כבר אין. האם הרצח הזה נבע מחוסר סובלנות של החברה או מהעובדה שפסיכופט רצחני בודד שוחרר אל הרחובות בלי השגחה?
 

ואז הגיעה ההכללה המכעיסה אחרי הרצח בדומא. "יותר משאני חש בושה, אני חש... כאב על שבני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש", כתב הנשיא, "עד עתה נראה שטיפלנו בתופעת הטרור היהודי ברפיון... מדינת ישראל והחברה הישראלית מחויבות לחשבון נפש".

משה איפרגן, במאמר מעניין שפרסם באתר "מידה", ניתח היטב את ההתבטאות הזאת של ריבלין. איפרגן הזכיר לנשיא ש"הציבור בישראל סופג טרור במשך שנים ארוכות, ובכל זאת הדמוקרטיה נשמרת והציבור מלוכד סביב הערכים הדמוקרטיים והאנושיים. אין חברה בעולם הדמוקרטי שמגלה חוסן דמוקרטי ומוסרי כזה לנוכח אלימות כה קשה המופנית כלפיה. והנה למרות זאת, נשיא מדינת ישראל בכבודו ובעצמו מטיל ספק בכל זה, ובאופן עקבי מטיח בה ובמנהיגיה אשמה קולקטיבית". 
 

עם יד על הלב, אדוני הנשיא, אנחנו לא מחכים לצל"ש ממך, אבל כמה חברות אתה מכיר שהיו סופגות כך פיגועים וטרור ונהרות של דם ומגיבות באיפוק שכזה? וכשאתה קורא לחשבון נפש, מיהו שצריך בעיניך לערוך את חשבון הנפש הזה? אנחנו? אתה? אולי תושבי יו"ש שהם קורבנות הפיגועים הללו, ושלמרות מה שהם עוברים הם נושכים שפתיים, קוברים את מתיהם ולא מגיבים? אחרי עשרות שנות טרור ורצח, כמה אנשים מתוכנו היו מעורבים ברצח של ערבים חפים מפשע? האם אין זו חלק מאותה הוצאת דיבה מכלילה וקבועה על החברה הישראלית החולה? האם זו לא בדיוק אותה אשמת שקר שטופלים עלינו אויבינו כל הזמן? האם הנשיא לא יודע שבניגוד לשכנים שלנו, אצלנו מדובר בחריגים שזוכים לגינוי מכל עבר? 
 

ישבתי מול הנשיא בשבוע שעבר וכששמעתי אותו יוצא בחרון אף נגד אלה התומכים ברצח בדומא, השבתי לו בשיא הכנות שאיני מכיר כאלה. כלומר, אני מניח שיש פה ושם בודדים כאלה, אבל קולם לא נשמע בשיח. הרי יש בינינו פי אלף רוצחי תינוקות ומכי נשים וסוחרי סמים ואנסים מאלה שרוצחים ערבים. האם זה לא מחייב אותנו לחשבון נפש גדול פי אלף? האם הנשיא לא מבין שהוא משרת את הנרטיב של כל אויבינו, שטוענים בדיוק את מה שהוא טוען? 
 

***

ריבלין, במחשבה ראויה, קיבל החלטה אסטרטגית לעשות כל שלאל ידו כדי להעניק לערביי ישראל תחושה גדולה יותר של שייכות. הוא מבקר אצלם, הוא מזמין אותם אליו, הוא מתחבר לתחושותיהם. איפה הבעיה, אם כך? הבעיה מתחילה במקום שבו המחווה משתלטת על המהות. כך היה כשמכל החתונות שבעולם הוא החליט לשלוח את איחוליו דווקא לצעירה היהודייה שבחרה להינשא לסוחר סמים מוסלמי. 
 

כך היה בסיפורה של תאונת הדרכים שבה נהרגו שמונה נשים תושבות חורה. כמה רגעים אחרי התאונה התברר שמדובר בהסעה מאורגנת של ארגון המוראביטאת, ארגון שמשלם כסף לנשים כדי שאלה יתנפלו על יהודים שעולים להר הבית. הנשיא, למרות זאת, טרח לטלפן אל ראש המועצה המקומית כדי להביע את צערו הכבד. "זוהי עת אחדות והתכנסות, זמן שבו על הקהילה לאמץ אל לבה את יתומיה ולסייע להם להמשיך הלאה", אמר לו, "אני מבקש באמצעותך להשתתף בצער כל המשפחות שנפגעו. הדעת לא תופסת טרגדיה אנושית שכזו, איך ברגע אחד איבדנו אמהות וסבתות רבות אהובות כל כך".
 

לפני שבוע, אגב, הכריז שר הביטחון משה יעלון על ארגון הסבתות האהובות הזה כעל "התאחדות בלתי מותרת". קודם לכן, במקביל לריבלין, הביע גם ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, השייח' ראאד סלאח, את תנחומיו למשפחות. "מקומן וערכן של השאהידות, שהקריבו את חייהן למען מסגד אל־אקצה, גדול ורב", אמר. 
 

***

כאן אני מגיע אל הבעיה הכי גדולה שיש עם הנשיא. אל המקום שבו הקו שהוא בחר לעצמו - זה שמכתיב לו מתי להגיב, את מה לגנות ובאיזו עוצמה - מצייר את ישראל רע מאוד בעולם, ומצייר את המציאות הישראלית רחוקה מאוד מכפי שהיא באמת. ובמובן הזה, זה מתחבר גם לסיפור הרצח של אלכסנדר לבלוביץ' השבוע. 
 

רוב תושבי הגלובוס ומנהיגיו לא מקבלים ליד הדלת בכל בוקר דוח שמסכם את אירועי היממה האחרונה בישראל. הם חיים ממה שהם קוראים ושומעים באמצעי התקשורת. אזרח ישראלי ממוצע, לצורך הדוגמה, קורא מעט מאוד כתבות על המתרחש בקליפורניה או בוושינגטון, אבל חמש פעמים ביום הוא שומע ציטוטים של הנשיא ברק אובמה ואלה משמשים אותו כדי לגבש רבות מדעותיו ועמדותיו. כך אצלנו, כך אצלם. 
 

תושבי ניו יורק, מוסקבה או בריסל ממעטים לקרוא את המקומון של רמת גן, אבל אם הם מתעניינים באקטואליה הם מרבים להיתקל באינטרנט בציטוטיו של הנשיא שלנו. כשהנשיא שלנו אומר שהחברה הישראלית חולה, זה מתורגם מיד לאנגלית וזה מה שנכנס להם לראש. כשהוא אומר שאנחנו לא נלחמים בטרור היהודי, הקביעה הזאת תתגלגל אצלם הלאה בדיונים על שולחן ארוחת הצהריים. וכשהוא אומר שבני עמו בחרו בטרור, אז הם - בניו יורק, במוסקבה או בבריסל - לא יצטרכו יותר להיחשב שונאי ישראל כשיגידו שאנחנו הצד האלים בסכסוך. יש להם על מי להישען. 
 

אי אפשר לא להבין למה הנשיא מזועזע יותר מרצח שמבצעים יהודים. אי אפשר לא להבין שזה כואב הרבה יותר כשזה בא מהעם שלך. אבל הנשיא הוא הפרצוף שלנו בעולם. הוא כמעט הדובר הרשמי שלנו. וכשמאה פיגועים ביום של ערבים לא זוכים לאזכור מצדו - כי זה כלב שנשך אדם, כי כאלה יש המון, כי זה החריג ופיגועים של ערבים זה השגרה וכולי וכולי וכולי - זו המציאות שיוצאת החוצה. וכשהעולם מסתכל עלינו מבחוץ ולא מבין שאין כאן בסיס להשוואה בין הטרור הערבי והטרור היהודי, ובין היחס של שתי החברות לאלימות ולרצח - לנשיא יש מניה גדולה בבלבול הזה.
 

וכשהנשיא שלנו מדבר בלי הפסקה על הרוצחים היהודים - על אף שהם חריגים שבחריגים ועל אף שכולנו מגנים אותם, בניגוד לאויבינו שקוראים על שמם כיכרות - הוא מקבע בעולם את התודעה שיש כאן עם חולה ונשיא בריא. זה אולי טוב לו, אבל זה רע לנו וזה בעיקר שקר. משום שעד שנרצח אצלנו מישהו מזריקת אבן, העולם לא יודע שעשרות יהודים הם קורבנות של טרור האבנים הזה מדי יום, הוא לא יודע שבעיר הבירה שלנו יש אזורים שבהם יהודים לא יכולים להסתובב, הוא לא יודע שביפו מציירים צלבי קרס ותוקפים יהודים, הוא לא יודע שעשרות מערביי ישראל בעלי תעודת זהות כחולה בחרו להצטרף לדאע"ש, הוא לא יודע שעל כל פעולה אלימה של יהודים יש מאה או אלף של ערבים. 
 

***

רובי ריבלין עובר בשנה האחרונה מה שעברו אריאל שרון, ציפי לבני, אהוד אולמרט ועוד כמה אחרים לפניו. אחרי שנים של פעילות בתוך מחנה שהתרגל להרגיש דרוס ומעוך על ידי התקשורת, על ידי האליטות ועל ידי קובעי הטעם, הגיע רגע החיבוק. והחיבוק הזה, יודע כל מי שחש אותו אי פעם, הוא עונג צרוף שיכול להביא אותך לעמוד כל היום במקלחת ולשיר "אלי אלי, שלא ייגמר לעולם".

הוא מתגמל יותר מכל מחיאות הכפיים שקיבלת בכל ההופעות שלך בחגיגות העשור לעפרה, ליצהר ולגני טל גם יחד. כי הוא בא מה"הם". אלה שקובעים. אלה שגם כשאתה נטוע עמוק עמוק בימין, חשוב לך להציץ מעבר לכתף כדי לראות מה הם כותבים עליך. 
 

ריבלין אינו טיפש. הוא יודע למה הוא זוכה למחיאות כפיים. הוא יודע שאלה החוגגים איתו עכשיו טוענים כבר שנים שאנחנו לא בסדר, שהכל רע פה, שהחברה הישראלית חולה וגזענית וטועה. אלא שאם בעבר הם היו בשוליים, עכשיו יש להם רמקול בבית הנשיא. הם הפכו אותו לנשיא נערץ. הוא הפך אותם למיינסטרים. 
 

וכמי שמבין היטב מתי יקבל מהם תשואות ומתי הן עלולות להתחלף בשריקות בוז, ריבלין מקפיד לא לעשות טעויות. לכן הוא יבטל את הופעתו של עמיר בניון במשכן הנשיא בגלל שורה אחת שכתב, אבל לא יפתח פה על אחמד טיבי ידידו, זה שהיה יד ימינו של הארכי־טרוריסט יאסר ערפאת, זה שדיבר בשבח השאהידים, זה שבני עמו באמת בחרו בטרור. 
 

***

אי אפשר לסגור טקסט שכזה בלי פסקה אחת מסתייגת. משום שגם אחרי כל הדברים שנכתבו כאן, רובי ריבלין נשאר איש מורכב שקשה להכניס אותו למגירה אחת וזהו. משום שלצד ההתבטאויות המקוממות שלו, שאותן הזכרתי, יש לו גם צד אחר. הצד של העמדות האידיאולוגיות, שאותן לא זנח. העמדות שמביאות אותו - בניגוד לשמעון פרס, שמחק את אזרחי ישראל שמעבר לקו הירוק כאילו אינם קיימים כלל - לבקר ביישובי יו"ש, גם בשמחה וגם בעצב.
 

לפני כמה שבועות הוא פתח בפדואל את שנת הלימודים החדשה. כמה ימים קודם לכן אירח במשכנו את ראשי מועצת ישע והצהיר באוזניהם: "מעולם לא הרמתי יד על ארץ ישראל ולא ארים". באופן מרתק, ההתבטאויות מהסוג הזה כמעט שאינן מוצאות את דרכן אל הכותרות. למה? יש לי הערכה שאין לי יכולת להוכיח אותה. התקשורת, כך נדמה לי, התאהבה בדמות החדשה של ריבלין ה"שמאלני" ויש לה עניין להותיר אותו כזה. 
 

הדוגמה הבולטת ביותר היא כשביקר בכפר קאסם, זמן לא רב אחרי בחירתו. התקשורת כולה חגגה את התנצלותו על הטבח שנעשה במקום. איכשהו, אף אחד לא שם לב לביקורת שהטיח שם במאות הנוכחים. "אני תובע גם מכם לשאת באחריות", אמר להם בפנים, "הציבור הערבי בישראל וההנהגה הערבית בישראל מוכרחים להשמיע קול ברור נגד האלימות והטרור... ואני מוכרח לומר לכם: הקול הזה לא נשמע". 
 

ובכל זאת, אם יש עיוות קל בתדמית של הנשיא בעיתונות, אי אפשר להטיל את האחריות לכך על כלי התקשורת. אם זה היה מפריע לריבלין הוא היה נלחם בזה. לפחות בינתיים, נראה שלגמרי לא רע לו עם זה.