ג'יימס לי ברק וג'ון קונולי הם שניים מהסופרים האהובים עלי ביותר בעשורים האחרונים.

ברק חיזק ומיסד את משיכתי לאמריקה; קונולי עזר לי למצוא את ביתי במיין, שבה מתרחשים ספריו. טרם שעזבתי הצלחתי להוציא לאור ("עם עובד") את "דרך קנה הסוכר", ספרו הראשון של ברק בעברית. לא הצליח אבל יצא, ובזאת אני גאה.

ברק מחלק את זמנו בין לואיזיאנה ומונטנה. קונולי הוא עיתונאי אירי מדבלין שמבלה חלק מזמנו בפורטלנד, מיין. גיבורו של ברק הוא דייב רובישו, בלש במחלקת השריף במחוז ניו איבריה בלואיזיאנה, אלכוהוליסט לשעבר שאיבד שתיים מנשותיו, ובתו היחידה מאומצת. גיבורו של קונולי הוא צ'רלי פרקר, שוטר לשעבר מברוקלין ובלש פרטי, שאשתו ובתו הראשונות נרצחו באכזריות שטבעה בו חותם התנהלות אכזרי, קטלני ורודף צדק אבסולוטי.

ספריו של קונולי מתרחשים במיין אמיתית ומזוהה. אתם יכולים לבלות בפורטלנד על פי תיאוריו, והוא משבש ומעוות את המציאות הטופוגרפית על פי צרכיו. שני הסופרים הנהדרים הללו מוציאים ספר אחד בשנה לפחות, וזה הקצב שבו נוקפים חיי; הזמן שאני מבלה בקריאתם יקר לי כמו ההמתנה לספרם הבא, למרות שההמתנה היא הדרך שבה אני רואה את חיי חומקים.

תרומתם המשמעותית לעולמי הייתה מספקת גם אלמלא בחרו – אני מנחש שללא תיאום ביניהם ועל רקע שאינו נהיר לי – לעסוק בספריהם האחרונים בנגזרות עדכניות של השואה. זה מוזר ששני סופרים כה לא יהודים בהווייתם, כה מאצ'ואיסטים ועכשוויים, מצאו לנכון לגרור את שואת היהודים לעלילותיהם. קודם עשה זאת ברק ב־Light of the World ואחריו קונולי ב־A song of Shadows, שזה עתה סיימתי לקרוא. אם מדובר באופנה, כנראה שהחמצתי את סימניה. אם לא, אני תוהה מדוע שואה ומדוע עכשיו.

שני הספרים עוסקים בנתיב הרירני שמותירים אחריהם פושעים נאצים זקנים שטרם סיימו להתנכל לעולם. אצל ברק מתנכל נאצי זקן לגרטשן הורוביץ, בתו היהודייה של קליט פורסל, חברו של רובישו. קונולי מספר על רשת של נאצים קשישים שהתגנבו לאמריקה, ונאלצים לעת בלותם לחסל יהודים שזיהו אותם ומאיימים להסגירם. מה שמחבר את ברק וקונולי הוא אמונתם בצדק עליון ובחובה להכחיד את הרשע באשר הוא. מה יותר מרושע ומתועב מנאצים זקנים שנמלטו מעונש?

כקורא ישראלי־יהודי באנגלית, עיסוק בסיפורי השואה גורם לי לרוב להתכווץ ולהתגרד. אין קושי גדול יותר מלקרוא את ההיסטוריה שלנו מוטה ומעוותת. אצל ברק וקונולי זה לא קורה. סיפורי השואה שלהם ניצבים על רגליים מוצקות. העילה הסבירה היחידה לצירוף המקרים המוזר הזה, היא הגילויים החדשים והמעיקים בדבר האופן שבו מילטה אמריקה פושעים נאצים ונתנה להם מקלט. החלטה אומללה שרק היום שבה ונבדקת מחדש. לא משנה הסיבה, שני הספרים הללו ישאירו אתכם ערים בעת הקריאה ואחריה.

קלאסי

דילייני ובוני ברמלט היו צמד, בעל ואישה, זמרי רית'ם אנד בלוז ורוק לבנים, שעד היום לא ברור מדוע הופיע שמו של הבעל לפני שמה של אשתו. דילייני היה גיטריסט ממוצע ומטה ומחבר שירים עם כמה יציאות יפות; בוני הייתה זמרת בעלת קול חם, שילוב מעניין של האיכויות הבולטות של מריאן פייתפול ומריה מולדאר. עידן הזהב של הצמד - ועדות לטענתי החוזרת בדבר איכותה של אותה שנה מופלאה - היה באזור 1970. יתרונם היחסי היה ביכולתם הסוחפת לאסוף סביבם נגנים טובים. דילייני ובוני, בשל סגנון חייהם הפרוע, נחשבו צמד שכיף לצאת אתו לדרכים.

Delaney & Bonnie: On Tour with Eric Clapton הוקלט בהופעה חיה באנגליה, ומשתתפים בו הנגנים שהקימו באותה שנה את "דרק והדומינוס". עטיפת האלבום היא אחת מהאהובות עלי: צילום בשחור־לבן של רולס־רויס שמחלונה ניבטות סוליות מגפיו של מישהו. רק השנה למדתי שהמגפיים שייכים לבוב דילן, והם צולמו ב־1966, במהלך מסע הופעות שלו באנגליה. מה שיפה וקלאסי בתקליט הוא תמצותו (42:38 דקות), בחירת השירים והקקופוניה שמייצרים הנגנים הרבים, שניכר בהם שלא ערכו חזרות כלל.

בנוסף לקלפטון וחבריו ללהקה העתידית, קרל ראדל וג'ים גורדון, שרים ומנגנים עם דילייני ובוני דייב מייסון מטראפיק, ריטה קולידג' וג'ורג' הריסון המסתתר תחת הפסבדון אנג'לו מיסטריוזו. שמונה שירים, רוקנרול חופשי, קולח, רעשני וחורק. היה נחמד אילו לא נפלה חברת התקליטים קורבן לתאוות הבצע שלה כאשר הוציאה לפני חמש שנים מזוודה (תרתי משמע) מורחבת של האלבום, עם כמה שירים שלא נכללו במקור וגרסאות אלטרנטיביות רבות מדי, ב־140 דולר היחידה.

קפה

אחד הדברים שבאים כנראה עם הגיל הוא תבונה פרקטית. כטהרן קפה בזתי ל־Travel Mug, ספל הקפה התרמי האטום שצץ בקליפורניה לפני עשרות שנים ושבו נשמר הקפה חם (או קר) משך שעות ארוכות. לאטום קפה איכותי רותח בתרמוס, משמעו להמשיך ולבשל אותו. הספל התרמי היה פתרון יעיל למי שנפלטים מהבית לעבודה בבוקר ואינם רוצים לוותר על הקפה הראשון והאפקטיבי.

היוהרה הקולינרית מקבלת פרשנות שונה כאשר אתה חי במזג אויר קר עד קפוא, שבו מתקרר הקפה שלך בספל האהוב במהירות שיא. לעתים בזמן שלוקח להביא אותו מהמטבח לשולחן העבודה. זרקתי סנוביות לרוח והתמכרתי לספלים התטרמיים של Thermos. אינני גאה, אבל הקפה נשאר חם וזמין שעות ארוכות, גם אם איכותו אינה מקסימלית.

תרמוס. צילום: רון מיברג