מחמוד עבאס, המכונה אבו־מאזן, הוא שקרן. אנחנו עוד נתגעגע לאבו־מאזן. הוא המנהיג הפלסטיני הראשון שהתנער מאלימות ונלחם בטרור. הוא סיכן את חייו כדי להרחיק את הפלסטינים מטרור והוא מסכן את חייו ואת חיי אנשיו כדי למנוע טרור, גם בימים אלה. המחויבות שלו להתנער מטרור היא אמיתית. זו אינה קביעה שלי, אלא של כל אנשי זרועות הביטחון הישראלים העובדים מולו. כל מנהיגי הימין שמתעמרים באבו־מאזן בקביעות עוד יתחרטו.

ואחרי שאמרנו את כל זה, צריך לחזור ולהדגיש היום כי האיש הזה שקרן. הוא יודע שהוא משקר, הוא מבין את סכנתו של השקר, והוא משקר. יכול להיות שאין לו ברירה. יכול להיות שהוא לא יכול לעמוד לבד מול הפנטזיה שמפיצים עכשיו בני עמו. אולי אלה נסיבות מקלות, אבל אין בכוחן לשנות את העובדה העצובה, הבסיסית, שאבו־מאזן שיקר אתמול לכל העולם, בשידור חי, ובדם קר.

אחמד מנאסרה, בן 13, הוא לא ילד רך חף מפשע, כפי שאבו־מאזן הציג אותו אתמול. למרות גילו, הוא טרוריסט. הוא יצא להרוג יהודים בסכין, יחד עם בן דודו חוסאם, בן 15. בניגוד למה שסיפרו בני המשפחה האבלים, זה לא סיפור על שני ילדים רכים שיצאו לקנות ממתקים ונלכדו על ידי ציונים צמאי דם, אלא להיפך בדיוק: אלה שני רוצחים פוטנציאלים שיצאו לדקור יהודים.

בעוד שהפלסטינים מפיצים את העלילה הזאת בכל העולם ומקבלים גיבוי ממנהיגם הנבחר אבו־מאזן, פורסמו אתמול (סוף־סוף) סרטוני מצלמות האבטחה על ידי משטרת ירושלים. השאהידים התמימים והצדיקים נראים בהם דולקים אחרי קורבנם הראשון (יהודי חרדי) בסכינים שלופות, וממנו פונים לרדוף אחרי יוסף בן שלום, בן ה־21, ומקנחים בסוף בהתקפה על ילד ישראלי בן 13 שנסע על אופניו (הנאבק ברגעים אלה על חייו).

השקר הזה מייאש. קשה לעבור עליו לסדר היום. איך יכול מחנה השלום המצטמק בישראל להמשיך להאמין שאפשר להגיע להסכמה, להידברות ולדו־קיום עם חברה שלא מסוגלת לספר, אפילו לעצמה, את האמת? איך אפשר לחשוב על עשיית עסקים עם תרבות שלא מסוגלת להתייצב מול המראה ולהכיר במציאות? עד מתי הם ימשיכו לספר לעולם ולעצמם ש”זו הייתה בסך הכל תאונת דרכים”, אחרי מסע הרג של מטורף שדרס אנשים ומיד יצא לדקור ולשחוט בגרזן את מי שנותר בחיים?

בואו נתעלם רגע מהעלבון לאינטליגנציה. מה עם הכבוד העצמי? אתם חושבים שתוכלו להשיג משהו בהסתערות עם סכינים על אזרחים חפים מפשע? זכותכם לחשוב ככה. אבל לפחות תתייצבו מאחורי המעשים הללו. הרי הכל מצולם ומתועד. ועדיין, אתם ממשיכים להמציא פנטזיות ולספר סיפורי אלף לילה ולילה לכל העולם, והכי גרוע, גם לעצמכם.

מה אמורים לחשוב אלה מאיתנו (כמוני) שסבורים שלכל מטבע שני צדדים, שגם לנו אחריות בהידרדרות, שחייבים להפריד את שני העמים זה מזה ושפתרון שתי המדינות הוא המוצא הסופי, כשהם נתקלים בשקר פנטסטי כל כך, מטורלל כל כך, כמו השקר על הקדוש המעונה אחמד מנאסרה, שבסך הכל רצה לקנות ממתקים?

אני חושב שהתחושה של הפלסטינים שישראל מנסה לגנוב להם את הר הבית אותנטית לגמרי. עובדתית, אין להם מה לדאוג. אין ממשלה ישראלית, גם לא הנוכחית, שתעז להרהר באפשרות כזו. אבל מצד שני, יש מספיק ימין משיחי בישראל שמתבטא על בית המקדש השלישי ומייצר פרובוקציה שמסעירה את הדמיון הפלסטיני ולכן אפשר להתווכח על הסוגיה הזאת ויש טיעונים לכאן ולכאן. אני לא חושב ש”אל־אקצה בסכנה”, אבל כן מבין למה הפלסטינים מאמינים בזה.

אני הרבה פחות מבין איך הם מעזים לבדות את הבדיה באשר לאחמד וחוסאם מנאסרה. כאן, אין ויכוח. יש אמת ברורה, יחידה ומצולמת. אין לה גרסאות אחרות ואין פרשנויות שונות. ראוי שהפלסטינים יתייצבו מולה באומץ. אחמד מנאסרה הוא מחבל, ישראל לא “הוציאה אותו להורג” (כי הוא חי), בן דודו חוסאם הוא מחבל, שנהרג לאחר שהסתער על השוטרים בסכין שלופה (והכל מצולם). הפלסטינים חייבים להבין שהם לא משקרים רק לנו. הם בעיקר משקרים לעצמם.