"המשטרה החלה בהקמת מחסום בטון בסמוך לשכונת ארמון הנציב בעקבות השלכת בקבוקי תבערה משכונת ג'בל מוכאבר". לכאורה זו כותרת חדשותית. רק לכאורה. כי מחסומים, כמה עצוב וכמה ירושלמי, הם חלק מהחיים בבירה.



אפשר להמשיך לדבר על דו־קיום ולהפגין עם השלטים "ערבים ויהודים מסרבים להיות אויבים", אבל כדי שיהיה דו־קיום צריך לחיות יחד, ולפעמים נדרשת גם הפרדה, בוודאי בימים שהכל רגיש ועלול לדמם בכל רגע. כי על כל אלפיים צועדים למען החיים המשותפים, יכול לקום אחד שהסידור הזה לא נראה לו, ולהבעיר את השטח.
 
ירושלמים רגילים לרוטינה הזאת. הנוסעים ממעלה אדומים למשל תמיד יביאו בחשבון את העיכוב במחסום, והוא הדין לגבי ערבים המגיעים אל ירושלים.

כמעט כל ילד ירושלמי יכול למנות את שמות המחסומים: חיזמה בכניסה לפסגת זאב, שועפאט, בית חנינא וקלנדיה למגיעים מרמאללה, ואדי ג'וז למגיעים מהעיר העתיקה, מסילוואן ומהר הזיתים, ויש מחסום צור באהר החדש, הגבוה והזמני, למגיעים מאום טובה, צור באהר, הר חומה וג'בל מוכאבר. מחסום מיוחד שמור בימים אלו לכפר עיסאוויה. 
 

רק בשישי האחרון, מספרים בשכונת צמרת הבירה שבצפון העיר, הגביר המואזין של עיסאוויה את הווליום אצלו במסגד. לתושבים היהודים נמאס, וכמה מהם נעמדו על ראש אחת הגבעות עם מגפון וקראו בקולי קולות "שמע ישראל". דקות ספורות חלפו עד שהיהודים התבקשו להתפנות על ידי כוחות הביטחון.

התמונה הזאת, שכאילו לקוחה מסרט סוריאליסטי, היא חלק ממנת יומו של הירושלמי המצוי. ערבים מסתובבים בבהלה ברחובות, שמא יזהו שהם ערבים.
יהודים מסתובבים בבהלה ברחובות, שמא יעוט עליהם ערבי. יהודים מסתובבים בבהלה ברחובות, שמא יעוט עליהם יהודי, שיחשוב שהם ערבים. 
 
אבל המציאות, כידוע, חזקה מהכל, והחיים לא עוצרים ליותר מרגע. גם היום, בירושלים הכאובה, יהודים וערבים חיים יחד, עם עיכובים במחסומים ובלעדיהם.