נגזר על הפגישה הזאת להצליח. זו ההערכה המרירה־מפוכחת של בכירים ישראלים בנוגע לפגישת בנימין נתניהו וברק אובמה ביום שני הקרוב בוושינגטון. זו לא תחילתה של ידידות מופלאה, זו לא פגישת פיוס, הם לא ייפלו איש על צוואר רעהו; אבל יש להם עוד שנה למשוך, והם יזייפו מערכת יחסים תקינה, או לפחות ינסו לזייף, כפי שעשו בהצלחה מועטה בשבע השנים האחרונות.

נגזר על הפגישה הזאת להצליח, כי אנחנו ביום שאחרי הקרב על איראן. אובמה ניצח פוליטית בארה״ב. קרב הבלימה חסר הסיכוי של נתניהו עם הרפובליקנים נכשל. ההסכם יצא לדרך. השלכות ההסכם עם איראן מדרדרות את המצב הרעוע במזרח התיכון. גל הפליטים באירופה הוא תוצאה עקיפה ואולי ישירה של ההבנה של הסורים שההסכם עם איראן מחזק את אסד ומונע את אפשרות הכרעת המלחמה, שלכל הפחות עומדת להתארך.

מרוץ חימוש מתרחש ברגעים אלו ממש במזרח התיכון. כולם קונים, כולם אוגרים, כולם נערכים לאיום הנשקף מההסכם. אזהרות נתניהו וחששותיו מפני התדרדרות לא הופרכו ולא נעלמו. מקור חלקן נובע מפרנויה, חלק הן מהלך ציני מתוכנן מול איראן, חלק מציאות שעשויה להתממש. ארה״ב מכירה בזה, בשאיפה שגם הנשיא ייתן לכך אישור.

ההכרה האמריקאית במצב המסובך שנוצר במזרח התיכון באה לידי ביטוי בעבודת ההכנה לביקור של נתניהו בבית הלבן. שתי משלחות ישראליות ביקרו בוושינגטון. שר הביטחון משה יעלון היה שם, כולל חיבוקים, צילומים והפגנת קרבה. בזמן הפגישות עסקו במיפוי הסכנות וההשלכות הבעייתיות של ההסכם עם איראן, בטווח המיידי ובעתיד, ובמענה הנדרש להן. בדיונים הללו מכירים האמריקאים בבעיות ומודעים להשלכות. זו לא הודאה רשמית בצדדים האפלים והמסוכנים של העסקה אלא גישה אמריקאית קלאסית: פרגמטיות, קונסטרוקטיביות ופרקטיות יבשה.

• • •

הקמפיין הפוליטי נגמר, עכשיו מתמודדים עם המציאות החדשה. הנשיא החליט וכעת מסתכלים קדימה. זו לא ישראל, שבה גם אחרי שהתקבלה החלטה בממשלה, הפקידות עושה הכל כדי לשנות את המצב, תוך שהיא מותחת ביקורת ארסית על הדרג הנבחר. בארה״ב הפקידים עובדים אחרת: הם יכולים לתעב את החלטות הנשיא, אבל מקבלים אותן כמוחלטות ומחשבים מסלול מחדש מרגע שהתקבלו. זה בדיוק מה שעשו מול השותפים מישראל.

האמריקאים דיברו על המצב שאחרי ההסכם, והמיפוי נעשה כדי לגבש את חבילת הסיוע האמריקאית לישראל. עכשיו, כדי לגבש רשימה של מוצרים, אמצעים ומימון, צריך קודם כל להסכים על הבעיה. והבעיה המיידית היא היערכות למימון מואץ של ארגוני הטרור באזור. איראן מתכננת לחמש ולממן את חיזבאללה, להרחיב את מימון חמאס וג׳יהאד בעזה, ולהשקיע במימון פעולות אל־קודס - הכוח האיראני המיוחד שמטרתו לערער את היציבות בירדן ולהאיץ פיגועים נגד ישראל. זה מחייב מענה.

לא רק ישראל מודאגת ממרוץ החימוש באזור. גם מדינות המפרץ חוששות. הן רואות כמונו את הרכישות האיראניות האחרונות. לפי המודיעין של מדינות המפרץ וכן לפי המודיעין הישראלי, האיראנים נערכים למלחמה. הם נערכים בתימן מול סעודיה ובחריין, ולכן זה מחייב את מדינות ערב ואת מדינות המפרץ להתחמש.

וארה״ב מוכרת בנדיבות. בפוטנציאל, כל מה שהן קונות עלול בעתיד הרחוק לשמש גורמים ערביים נגד ישראל. על פי החוק האמריקאי, יש לשמר את היתרון האיכותי של ישראל, ולכן כל מה שמדינות ערב המתונות קונות בתחומי הנשק והציוד מחייב להעניק חבילה זהה עם תוספת איכותית לצה״ל. גם על זה דיברו בפגישות בארה״ב.

אחר כך דיברו על המצב בסוריה. התבססות הרוסים, הסיוע האיראני לאסד והניסיון להקים חזית טרור בגולן מחייבים היערכות ביטחונית. עם יעלון דנו ברשימת המכולת: מה ישראל רוצה ומה ארה״ב מוכנה להעביר וחושבת שנכון להעביר לבעלת בריתה

המאוימת. עכשיו דרוש אישור של הנשיא: גם לרשימה, גם ליכולות ובעיקר למימון. ההשלכות התקציביות נושקות למהלך שתוכנן ממילא - עדכון הסיוע הביטחוני לישראל החל מ־2018 - אבל ההכרעה חייבת להתקבל עד 2017.

וזו הדילמה הישראלית: האם לסכם על הגדלת הסיוע מול אובמה או להמתין לנשיא (או לנשיאה) הבא? מצד אחד, עדיף לחכות. אובמה ונתניהו יריבים פוליטיים עם הרבה כעסים, והבית הלבן עלול להיות מנוכר ובעיקר קפוץ יד נוכח ההתנהגות הבוטה של נתניהו והתערבותו במערכת הפוליטית האמריקאית. אם כך הדבר, נשיא חדש רפובליקני יכול להיות בעל ברית רחב יד ולב.

מצד שני, דווקא בגלל המתיחות הבין־אישית, יכול להיות שהנשיא הנוכחי ירצה להוכיח שהוא ידיד אמת של ישראל, גם אם הוא לא סובל את ראש הממשלה שלה. אולי הוא ירצה לפצות או להוכיח או באמת לאזן את צורכי הביטחון של ישראל נוכח העסקה עם איראן. אם כך הדבר, כדאי לסכם על הסיוע עם הממשל הנוכחי. הדילמה תוכרע בשנה הקרובה. אם תהיה הצעה טובה, נתניהו ייקח אותה, אלא אם כן יאפשר לשיקולים פוליטיים, פנים־אמריקאיים, להסיט אותו מהנתיב הנוכחי.

• • •

על הפגישה נגזר להצליח, כי נכון לעכשיו אין ויכוח לוהט בין ישראל לבין ארה״ב. העניין האיראני חלף־ עבר; בנושא סוריה גם וושינגטון וגם ירושלים יושבות על הגדר, כל אחת מסיבותיה; ובעניין הפלסטיני יש הבנה שאין סיכוי למהלך מדיני משמעותי. נתניהו משוכנע שאובמה עוד מתכנן משהו בעניין הפלסטיני, תוכנית מדף או הגדרת הפרמטרים להסדר שיחליפו את הפרמטרים של ביל קלינטון. לא בטוח שאובמה באמת ילך על זה. אומנם מזכיר המדינה ג׳ון קרי נלהב, אבל אובמה הוא פוליטיקאי מנוסה ומצולק שצרוב אכזבות ולכן ינסה להימנע מעוד ביזיון בתחום.

אובמה הוא פוליטיקאי קר רגשות שעסוק בעתיד ונמנע מנקמות ומסגירת חשבונות, אבל תמיד יכול לצוץ משהו שיקלקל את התכנון המקורי, למשל מינוי רן ברץ לראש מערך ההסברה הלאומי של ישראל. ברץ אמור היה להיות בפמליית ראש הממשלה לוושינגטון, אבל אמש הוא ״הודח״ מהנסיעה כשנתניהו הודיע לו כי יעסוק במינויו רק לאחר שובו מארה״ב.

בכך מנטרל נתניהו - בינתיים - את הפצצה התקשורתית המתקתקת ומנע ביזיון נוסף: הלבנת פניו של הנשיא שעדיין יושב בבית הלבן.

הוא לא ייקח איתו לפגישה שנועדה לדבר על רגיעה באזור ועל ההסתה הפלסטינית בענייני הר הבית, אדם שהתפלל להקמת בית המקדש השלישי, אדם שלעג לג׳ון קרי ושעלב בנשיא ארה״ב וכינה את תגובתו לנאום ראש הממשלה בקונגרס אנטישמיות מודרנית.❖

הכותב הוא הכתב והפרשן כהמדיני של חדשות ערוץ 2

tguvot@sofhashavua.co.il