פייג' ניקאסון הייתה שפית מקצועית בת 21, אם לילד בן שנתיים, כאשר התגלה כי היא סובלת מנוירופיברומטוזיס במוח, מחלה שגורמת לגידולים שפירים על העצבים ויכולה להשפיע גם על החושים. במרץ 2008 עברה הצעירה מקלגרי שבקנדה ניתוח להוצאת גידול מהחלק האחורי של המוח שלה, אולם חודשיים לאחר מכן, כאשר היה צריך לבצע ניתוח להוצאת גידול נוסף שהשפיע על חוש הריח שלה, המשימה נעשתה מורכבת מאחר שגודלו היה כשל ביצה קטנה.

בשל כך הציע ד"ר גרנט סת'רלנד, פרופסור לנוירוכירורגיה מאוניברסיטת קלגרי, לעשות שימוש בזרוע רובוטית, והניתוח הראשון מסוגו בוצע ב־12 במאי 2008. תשע שעות ישבו הרופאים בחדר סמוך והפעילו באמצעות שלט רחוק ומסך הדמיה את שתי הזרועות של הרובוט נוירו־ארם (NeuroArm), שהצליחו לשלוף במיומנות רבה את הגידול הזעיר.
 

שלושה ימים לאחר הניתוח כבר יצאה ניקאסון מבית החולים כדי להמשיך בחייה. "ניתוח המוח של פייג' הוא הישג טכני בשימוש בטכנולוגיה רובוטית מונחית תמונה על מנת להסיר גידול מורכב למדי", אמר סת'רלנד אחרי הניתוח ההיסטורי, "זה נפלא ומייצג את תחילתו של עידן חדש בטיפול כירורגי".

פיתוחה של הזרוע הרובוטית - שמאז ביצוע ההליך בראשה של ניקאסון נעשה בה שימוש ביותר מ־35 ניתוחים להוצאת גידולים שהמנתחים התקשו להגיע אליהם בדרכים קונבנציונליות - החל ב־2002 בשיתוף פעולה בין הצוות של סת'רלנד לבין מהנדסי חברת MDA הקנדית. את ההשראה הם מצאו דווקא מחוץ לכדור הארץ, בשלושה פרויקטים קודמים של MDA: הזרוע הרובוטית ששימשה את מעבורת החלל האמריקאית לצורך תפיסת לוויינים ומטענים אחרים (Canadarm); ושתי זרועות נוספות שפועלות כיום בתחנת החלל, ומאפשרות לאנשי הצוות להתחבר לחלליות מטען או לבצע פעולות מחוץ לתחנה (Canadarm2 ו־Dextre).
 

"ל־ Dextre יש תחושת מגע, וזה בדיוק מה שרצינו ליישם ב־NeuroArm", אמר פיטר ניוהוק, המהנדס הראשי של הפרויקט מטעם MDA. "העקרונות זהים: שתי זרועות עם תחושת מגע".
 

יכולת הדיוק של זרועות החלל מבית MDA סיפקו השראה לפיתוח רפואי נוסף - הרובוט האוטומטי מונחה ההדמיה (IGAR) שתוכנן לסייע בזיהוי מוקדם של סרטן השד. הרובוט פועל במשולב עם סוקר MRI ומאפשר לרדיולוגים להתמקד במטרה מסוימת בסריקה של החולה לצורך ביצוע התערבות כירורגית לטובת ביופסיה בדיוק של מילימטר. "הפלטפורמה של IGAR מעבירה את השימוש ברובוטיקה בניתוחים לממד חדש, ומאפשרת לרובוט לפעול באופן אוטומטי אחרי שהרופא מתכנת אותו", אמר ד"ר מהראן אנוורי, המנכ"ל והמנהל המדעי של המרכז להתערבות כירורגית ולחדשנות בקנדה, שביצע את הניסויים במערכת החדשה. "הטכנולוגיה יושמה בחלל וכעת מדובר בטכניקה חדשה בעולם הרפואה".
 

הפיתוחים הרפואיים הללו מספקים שתי דוגמאות בלבד לתרומה הנכבדה של תחנת החלל הבינלאומית, שציינה השבוע בדיוק 15 שנה של נוכחות אנושית רצופה, שבמהלכן ביצעו אנשי הצוות שורה של ניסויים מדעיים פורצי דרך והשתמשו בטכנולוגיות המתקדמות ביותר כדי לתרום לא רק לחקר החלל, אלא בעיקר להתפתחות האנושית על פני כדור הארץ.
 

יותר מכך, תחנת החלל סיפקה דוגמה נדירה לשיתוף פעולה בינלאומי, בייחוד בין ארה"ב לבין רוסיה, שתי מעצמות שבמשך שנים היו יריבות מרות במרוץ לחלל, וגם כיום עדיין שרויות במתיחות מדינית לא פשוטה.
 

15 זריחות ביממה

ב־2 בנובמבר 2000, בשעה 5:23 לפנות בוקר על פי שעון מזרח ארה"ב, עגנה החללית סויוז בתחנת החלל, ומשימה 1 יצאה לדרך עם הדיירים הראשונים - האסטרונאוט האמריקאי ביל שפרד ושני הקוסמונאוטים הרוסים, סרגיי קריקלב ויורי גידז'נקו.
 

"היום הראשון שלנו היה קדחתני באופן קיצוני", שחזר השבוע שפרד בראיון לאתר "ספייס.קום". "למצוא את הציוד, לבצע את ההליכים הנכונים ולעבור את כל היום הראשון היה מטורף לחלוטין. זה עבר בסדר, לא בלי תקלות, אבל למרבה המזל לא גדולות מדי. זה היה כמו לנסות לבנות בית ולגור בו במקביל".
 

שבע שנים קודם לכן, באוקטובר 1993, דווקא בעיצומו של ניסיון הפיכה כושל נגד שלטונו של הנשיא בוריס ילצין, נחתם במוסקבה הסכם נדיר בין נאס"א לבין סוכנות החלל הרוסית רוסקוסמוס על הקמה משותפת של תחנת חלל. עבור שני הצדדים נוצרה הזדמנות נדירה לשיתוף פעולה - הרוסים כבר היו בעלי ניסיון בנוכחות אנושית בחלל עם תחנת החלל מיר, שפעלה מאז 1987, אולם התקשו להשיג את המימון להקמתה של מיר 2; ואילו האמריקאים היו תקועים במבוי סתום עם עיצובה של תחנת חלל משלהם, מאז נתן הנשיא רונלד רייגן את האור הירוק ב־1984.
 

החלק הראשון של התחנה - מודול "זאריה" (זריחה) מתוצרת רוסיה - הוצב בחלל ב־20 בנובמבר 1998, וחודש לאחר מכן חוברה אליו היחידה האמריקאית "יוניטי". בהמשך נוספו גם יחידת מגורים, גירוסקופ לייצוב התחנה ונמל עגינה עבור מעבורות חלל וחלליות מטען. כאשר שלושת אנשי הצוות הראשונים הגיעו אליה, השתרעה התחנה על פני שטח של 143 מ"ר ושקלה 81 טונות.
 

חברי משימה מספר 1 שהו בתחנה במשך כארבעה חודשים וחצי, שבמהלכם ביצעו 22 ניסויים מדעיים והחלו להתקין את הלוחות הסולריים ויחידות נוספות בסיועם של צוותי מעבורות החלל שעגנו בתחנה. למרות התנאים הלא פשוטים וקשיי התקשורת עם כדור הארץ, שפרד, קריקלב וגידז'נקו הציבו את היסודות לפעילות המתמשכת בתחנה.
 

"זו תחילתן של מה שאנחנו מקווים שהן לפחות 15 שנה של נוכחות אנושית מתמשכת בחלל", אמר ג'ים ואן לאק, שהיה מנהל בכיר במרכז החלל ג'ונסון בטקסס, בעת שמשימה מספר 1 יצאה לדרכה בנובמבר 2000. "ובאופן אישי, אני מקווה שזה יהיה ארוך יותר מכך".
 

תקוותו של ואן לאק אכן התגשמה, וכעת - 15 שנה מאוחר יותר - הנתונים מרשימים ביותר. עד כה בוצעו בתחנה 45 משימות ושהו בה 220 אסטרונאוטים מ־17 מדינות, ועוד שמונה תיירי חלל ששילמו מיליוני דולרים עבור החוויה. בניגוד לתנאים של חברי המשימה הראשונה, כיום נהנים אנשי הצוות בתחנה משישה חדרי שינה, שתי מקלחות, חדר כושר ומתקן רפואי מתקדם. הם יכולים להשתמש בטלפונים ניידים ולהעלות צילומים וסרטונים לפייסבוק, טוויטר, אינסטגרם ופינטרסט, לצפות בסרטים ולשחק במשחקי מחשב.
 

חברי הצוות, שמקיפים את כדור הארץ בכל 92 דקות בגובה של כ־400 ק"מ, גם זוכים ליהנות ממראות מרשימים של כדור הארץ, ובמיוחד מ־15 זריחות ושקיעות בכל יממה. "כל התחנה זוהרת עם אור השחר. אפשר לראות את השחר מגיע לכיוונך", סיפר האסטרונאוט הקנדי כריס הדפילד, ששימש מפקד התחנה. "ואז אתה חוזר לעבוד וממתין עוד 92 דקות, וזה קורה שוב. אסור להפסיד את זה, וניסיתי לצפות בכמה שיותר זריחות ושקיעות ככל שהעבודה מאפשרת".
 

אף שכל האסטרונאוטים מודים כי השהייה בתחנת החלל היא חוויה מרשימה, לא מדובר רק בגן של שושנים. אנשי הצוות לא מעבירים את יומם רק בצפייה מבעד לחלון הענק של התחנה, אלא גם במשימות מדעיות מורכבות, בתיקונים של תקלות בתחנה (שלעתים מצריכים גם הליכות חלל), בניקוי של כל חלקי התחנה על מנת למנוע זיהומים, ובעיקר בהתמודדות עם משימות שנראות פשוטות על פני כדור הארץ, כמו שינה והכנת מזון, אבל מורכבות הרבה יותר בתנאים של חוסר בכוח משיכה.
 

סנדרה מגנוס, שפרשה לאחרונה מצוות האסטרונאוטים של נאס"א אחרי ששהתה 130 יום בתחנה, תיארה את הקושי לבשל ארוחות לעמיתיה. "זה לוקח שעות, ולכן יכולתי לעשות את זה רק בסופי שבוע", סיפרה לאתר ה"אטלנטיק" בתחילת השנה. "למה שעות? תחשבו על דבר אחד: כשמבשלים, כמה פעמים אתם זורקים דברים לפח? איך אפשר לעשות את זה בלי כוח המשיכה? בלי כוח משיכה צריך לחשוב מה לעשות. אני הייתי שמה את הזבל על חתיכת נייר דבק - נייר דבק זה דבר נפלא - אבל אפילו התמודדות עם האשפה נמשכה בלי סוף".


אסטרונאוטית בתחנת החלל. צילום: רויטרס

כיום, במסגרת משימה 45, נמצאים בתחנה שישה אנשי צוות - שני אמריקאים, שלושה רוסים ויפני. המפקד הוא סקוט קלי, שלפני כשבועיים שבר את שיא השהייה הכוללת בחלל עבור אסטרונאוט אמריקאי - 383 יום. השיא שלו אמור להגיע לנתון מרשים עוד יותר של 522 יום, מאחר שהוא צפוי לשוב לכדור הארץ רק ב־2 במרץ 2016.
 

קלי ועמיתו הרוסי, מיכאיל קורניינקו, החלו במרץ שעבר בניסוי ראשון מסוגו של שהייה בת שנה בחלל, וזאת במטרה לבחון את ההשלכות של חוסר הכבידה על הגוף האנושי, כחלק מההכנות למשימה מאוישת עתידית למאדים. אחיו התאום של קלי, מפקד המעבורות לשעבר מארק קלי, ישתתף בניסויים מקבילים על הקרקע על מנת שאפשר יהיה להשוות בין הנתונים החיוניים של השניים.
 

עוד ארבע שנים

הניסוי המדעי המשולב של קלי וקורניינקו מסמל דוגמה נוספת לאופן שבו ארה"ב ורוסיה משתפות פעולה, גם בתקופה של מתיחות דיפלומטית וביטחונית סביב אוקראינה וסוריה, וכאשר אובמה ופוטין מתקשים לדבר ביניהם ואפילו לקיים פגישה נעימה פנים אל פנים.
 

המתיחות אומנם השפיעה גם על תחום החלל: במאי אשתקד, אחרי הסיפוח הרוסי של חצי האי קרים ובשיאה של הלחימה במזרח אוקראינה בין כוחות השלטון בקייב לבין המורדים הפרו־רוסים, הודיעה נאס"א כי היא משהה "את מרבית הפעילויות המתמשכות עם רוסיה". בתגובה הודיעה מוסקבה כי היא תמנע מהאמריקאים שימוש במנועים מתוצרת רוסית לצורך שילוח לוויינים צבאיים לחלל, ותפסיק את פעילותה בתחנת החלל בעוד חמש שנים.
 

עם זאת, שתי המדינות סיכמו כי הצעדים לא אמורים לפגוע בעבודה המשותפת בתחנת החלל, במיוחד במטרה לשמור על בטיחותם של אנשי הצוות של התחנה. הדבר בא לידי ביטוי בינואר שעבר, כאשר נשמעה אזעקה וכל האסטרונאוטים התכנסו בצד הרוסי של התחנה, שם נמצא רכב מילוט למקרי חירום, ובעובדה שאנשי הצוות עדיין ממריאים לתחנה ממרכז השיגורים הרוסי בקזחסטן על גבי טילים רוסיים. 
 

במרץ שעבר שוב השתנתה התמונה לטובה כאשר מנהל נאס"א, צ'רלס בולדן, ומנהל רוסקוסמוס החדש, איגור קומארוב, החליטו להאריך את פעילותה של תחנת החלל בארבע שנים נוספות, עד 2024, ולדון בדרכים לשתף פעולה במיזמים עתידיים משותפים, כולל המשימה המאוישת למאדים.
 

במסיבת עיתונאים שקיימו השבוע חברי הצוות לכבוד התאריך ההיסטורי, התייחס הקוסמונאוט הרוסי אולג קונוננקו לחשיבותו של שיתוף הפעולה בין המדינות. "רבות נאמר על כך שתחנת החלל היא דוגמה מושלמת לשיתוף פעולה בינלאומי, של איחוד מאמצים של אנשים שונים, של איחוד טכנולוגיות ומדע", אמר. "ההישג העיקרי הוא שאנשים על הקרקע לעתים לא מצליחים להקשיב זה לזה, אבל פה בחלל - זה בלתי אפשרי. כל אחד חשוב פה, וההצלחה של התוכנית הזו ולפעמים אפילו החיים תלויים במה שכל אחד ואחד מאיתנו עושה".
 

עדיין לא ברור מה יקרה אחרי תאריך היעד לסיום פעילותה של התחנה בעוד פחות מעשר שנים, ואם המדינות השותפות בפרויקט ינסו להאריך אותו, כפי שנעשה עם טלסקופ החלל האבל, שמרחף כבר 25 שנה - הרבה מעבר לתקופה שהוקצבה לו. סביר להניח שעם הרצון להגיע למאדים - במיוחד אחרי הגילוי לאחרונה כי יש עליו מים זורמים - ארה"ב תתקשה לוותר על נוכחות קבועה כלשהי בחלל שתהווה תחנת ביניים בדרך לכוכב האדום.
 

בינתיים, התחנה ממשיכה לרחף מעל כדור הארץ עם עוד ועוד אנשי צוות - שבעתיד צפויים להגיע גם ברכבי חלל של חברות פרטיות כמו SpaceX ובואינג - שיבצעו ניסויים נוספים שיסייעו להתפתחות המדעית והטכנולוגית של האנושות, ויובילו אותה באומץ "אל המקומות שאליהם איש לא הגיע לפני כן", כמאמר משפט הפתיחה המפורסם של "מסע בין כוכבים".