אפטר־שוק של מבחני ההסמכה ללשכת עורכי הדין הפך כבר לריטואל קבוע. בתום שלושה חודשי שינון אינטנסיבי של מאות סעיפי חוק, יוצאים המתמחים במשפטים מהבחינה מזיעים ומתוסכלים לאחר שלוש שעות וחצי שבהן ישבו מול 100 שאלות אמריקאיות שיכריעו את גורלם, לשבט או לחסד. בצאתם, הם טוענים כי המבחן היה קשה מנשוא, והשנה “הקשה ביותר אי פעם". אפשר להאמין לנבחנים. בשנים האחרונות מנסים מחברי הבחינה, במודע או בתת־מודע, להקשות את השאלות מאוד כדי לדלל את ההצפה בשוק עורכי הדין.

אילו מתכונת הבחינה הייתה ראויה ומשקפת נכוחה שלוש וחצי שנות לימודים ושנת התמחות, מילא. שתהיה הבחינה קשה ככל האפשר. אבל היא לא. יותר משההצפה מבזה את המקצוע, מבזה אותו כרטיס הכניסה המפוקפק אליו. 100 שאלות אמריקאיות שאמורות לסכם ארבע וחצי שנות הכשרה, והנבחנים נשאלים על חריגי החריגים והפינות הקטנות של סעיפי החוק. טענת הנבחנים כי מקשים עליהם בכוונה נכונה. עם זאת, גם מאמצי לשכת עורכי הדין לדלל את השיטפון שמייצרים יותר מדי חוגי לימוד הם נכונים וחשובים. אבל הקשיית הבחינה העלובה הזאת היא דרך נבזית לעשות זאת, והיא לא יעילה. מי שלמד והתמחה לא יוותר על ההזדמנות לעבור שוב את המבחן, ובסך הכל, כדי להצליח צריך ללמוד בעל פה המון מילים, אבל ממש לא צריך לדעת משפטים.

גם החלטת שרת המשפטים להאריך את ההתמחות לשנתיים תצלח רק חלקית. רבים מהמתמחים מועסקים במגוון עבודות לא משפטיות מספיק, כך שגם בחלוף שנתיים, רמת המקצועיות שלהם לא תעלה. אחרים לא יוכלו להרשות לעצמם את שכר המינימום ושעות המקסימום הנדרשות במהלך ההתמחות ויוותרו. כך ייפגע המגוון שבאוכלוסיית עורכי הדין, וזה דווקא לרעת המקצוע.

הפיקוח של לשכת עורכי הדין על טיב ההתמחות אינו יכול להתמודד באיכותו ובכמותו עם מספר המתמחים, כך שגם הוא אינו התשובה. הפתרון נעוץ במוסדות הלימוד וברמתם. סטודנטים למשפטים במכללות יוכלו לנפק אינספור דוגמאות להקלות שקיבלו במהלך הלימודים כדי שיהיו מרוצים וכדי שגם חבריהם יבואו. תלמידי מכללה אחת עלולים למצוא עצמם חסרי אונים מול בחינה בנושא מסוים במכללה אחרת. למעשה ברבות מהמכללות, כדי להתקבל ללימודי משפטים מספיק להחזיק בתעודת לידה ובדי כסף כדי לשלם כ־30 אלף שקלים בשנה בשביל התואר. באופן טבעי, פריצת שערי החוגים למשפטים הביאה גם להורדת רמת עריכת הדין ואפילו להורדת רמת חלק מהשופטים.

המשפט בישראל מצוי דווקא בידי המועצה להשכלה גבוהה, שנדמה שמחלקת אישורים לתארים בלי לבדוק כלל מה נעשה בחוגי הלימוד. ניתן למשל להגביר את הפיקוח על החוגים למשפטים ולחייב תנאי קבלה נוקשים יותר, אבל חשוב יותר להציב רף אחיד של רמת הלימודים הנדרשת בתחומי המשפט העיקריים. לחייב את כל מוסדות הלימוד - אוניברסיטאות ומכללות - במבחן אחיד בסוף כל פרק לימוד. אי מעבר הבחינות הללו, לאחר מתן הזדמנות נוספת כמובן, יאפשר ניפוי הסטודנטים המוצלחים פחות. הרף שייקבע מן הסתם יהיה גבוה יחסית ויוחלט בידי מומחים לכל תחום לימוד מהאוניברסיטאות והמכללות גם יחד. כך יסיימו את הלימודים מי שבאמת הגיעו לרמת ידע והבנה משפטיים נדרשים, וכך גם המאמנים יוכלו להתייחס לסטאז’רים שלהם ברצינות. היום נפלטים אל שוק ההתמחות ואף מוכשרים להיות עורכי דין אנשים שתרמילם המשפטי ריק. במקומות רבים ניתן היום לצלוח את התואר מהבית, ורק להגיע למבחן. פלא שהמקצוע נראה ככה? 

הכותבת היא עורכת דין ועורכת התוכנית “מה בוער" בגלי צה"ל