עד שהגברת הראשונה שרה

עוד שנה, ביום שלישי 8 בנובמבר 2016, יתקיימו הבחירות לנשיאות באמריקה. בערך בימים אלה הייתה אמורה תשומת לבו של הבוחר האמריקאי להיות מופנית בהדרגה ובתהליך אחראי, מבוקר ומנומק בהשראת התקשורת, להיכרות עם המועמדים הפוטנציאליים, עם חזונם, עם אישיותם, עם מידת התאמתם לתפקיד ועם מצע מפלגותיהם. במקום זאת, וכפי שעונת פרסי קולנוע וטלוויזיה אחת דבוקה לישבנה של העונה שזה עתה הסתיימה בלולאה אינסופית וסרת־טעם, נמצאת עונת בחירות 2016 בעיצומה כבר יותר מחצי שנה.
 

יריית הפתיחה הייתה חסרת תקדים בתזמונה, והסגירה דבר־מה מיוחם, גחמני, מניפולטיבי, שתלטני ובעיקר הרסני ומגוחך בניסיונה של התקשורת להשתלט על סדר היום ולהכתיב את קצבו במקום לסקר אותו. הצופה התבונן במתחולל, מרט את שערו ותהה כיצד היה אפשר לגרור כמעט 20 מועמדים רפובליקנים לעימות ראשון כ־15 חודשים לפני הבחירות, ומדוע לא היו להם את היושרה, את האומץ ואת האינטרס המובהק לומר "לא, תודה" ולהמתין לעיתוי שבו מופע הווכחנות, הטחת העלבונות ההדדיים והנרקיסיזם המשתולל יתקיים בזיקה הגיונית למועד הבחירות. כך קבעו ערוצים מתחרים בישיבות הרייטינג הנואשות שלהם, וכך זה התנהל.

שנה תמימה לפני הבחירות יש להצגה הדמוקרטית הגדולה טעם של מסטיק שנלעס זמן רב מדי בלי שנמצא כיסא פנוי להדביק אותו אליו. מועמדים סהרוריים ונטולי היגד אינטליגנטי שיכול היה לתרום לתקומתה של אמריקה, עפו מרכבת השדים הפוליטית בריסוק איברים קולני; צמרת המובילים בסקרי דעת הקהל בצד הרפובליקני מורכבת ממיליארדר וולגרי, נטול־רסן ומשולח־לשון שהעליב עד כה את כל המיעוטים האמריקאיים ומטיף לשינוי רדיקלי של סדרי שלטון תקינים, ונוירוכירורג שחור ורך־דיבור שהגיח משומקום ושלואט בקול חרישי וכמו מבויש את הדברים המזעזעים ביותר שנשמעו מעל פלטפורמה פוליטית בעת האחרונה ואחר מוליך את אמירותיו לאחור בתקווה שאף אחד לא שמע אותן.
 

שנה לפני הבחירות הבחינו רבים וערניים כי משהו לא בריא ולא תקין מתרחש וקמו על רשתות הטלוויזיה המנהלות את קרנבל בולעי האש והחרבות, והם מאיימים כי ייקחו מהן את מלאכת ההובלה אם לא תימצא דרך מכובדת יותר לנהל את השנה המשתרעת במלוא אורכה המעיק לפניהם.
 

במרכז המופע המכוער והמעוות הזה ניצבת הילרי רודהם קלינטון, שעד לפני חודשים ספורים, וטרם שהכריזה על מועמדותה, נחשבה למנצחת המשוערת - בהפרש ניכר על פני האחרים - של המפלגה הדמוקרטית והמועמדת שלה לנשיאות, אם לא הנשיאה. מזכירת המדינה לשעבר שהיא גם סנאטורית לשעבר מניו יורק והגברת הראשונה במשך שמונה שנים לצד בעלה ביל קלינטון, שרדה חצי יובל מול כוונות הימין הקיצוני, המאמין לכל שמועה והאשמה שנאמרת עליה, המנסה לקעקע ולנתץ את אמינותה ואת הרקורד שלה, המחבק באהבה כל מעידה שלה ומנצל כל עילה כדי לגרור את שמה הטוב בבוץ או בפני ועדת בדיקה בקונגרס שבה היא נחקרת בתנאים השמורים בדרך כלל לטרוריסטים עם ידע על פצצה מתקתקת. עשו לה הכל חוץ מווטרבורדינג, והקמפיין להשמדת מועמדותה נתמך בתקציבי ענק שאין להם תחתית מטעם הנלוזים בברונים־השודדים של אמריקה.

שרדה את כוונות הימין הקיצוני חצי יובל. הילרי קלינטון. צילום: נעמי ליס-מיברג
 

בעיצומם של יעפי ההפצצה הללו על קלינטון - שהם בעצם המשך הניסיון לקעקע את נשיאותו של בעלה מיומה הראשון ואת הישגיו ואת הפופולריות שלו - הצליחו הקלינטונים להוכיח כי הביקורת הקשה והאלימה המוטחת בהם מקורה לא רק באלה המתנגדים לאג'נדה שלהם בנוגע לעתידה של אמריקה, אלא גם במי שלא הסכינו לעצם קיומם בקדמת הבמה הפוליטית. אף שפוליטיקה היא מלחמה באמצעים אחרים, ספק אם הייתה התקפה מתוזמרת, קטלנית וארוכה כל כך בתולדות הנשיאות. יש הטוענים שהילרי וביל קלינטון הפיקו תועלת מהקמפיין נגדם כשם שנפגעו ממנו - לא משנה כמה צודקות, אמיתיות ורלוונטיות הטענות נגדם, הם תמיד יכולים להסתתר מאחורי האמירה הגורפת שהם סובלים מהתנכלות הכוחות שקמו לחסל אותם.
 

כבר ב־2013 נשלפו המקלות שנתקעו בגלגלי המועמדות שטרם באה לעולם. המגזין “ניו ריפבליק" התנדב לגרוע מהאקסיומה שאם קלינטון תרצה להיות נשיאה ב־2016 - המשרה תהיה שלה. לשם כך לוהקה אליזבת וורן, אז סנאטורית חדשה ממסצ'וסטס, והוצגה כאלטרנטיבה דמוקרטית נשית הולמת לקלינטון בלי שנשאלה כלל אם היא מעוניינת בתפקיד.
 

על העגלה המקרטעת הזאת טיפס ה"ניו יורק טיימס", שב־2008 הביע תמיכה בקלינטון, ובשנים האחרונות - יחד עם ה"וושינגטון פוסט" המשפיע לא פחות - עבר למחנה המובהק של מתנגדיה ותיאר את האופן שבו וורן מהלכת אימים על מטה קלינטון בחשש שתשבה את דמיונו של השמאל הפופוליסטי. זאת הייתה ביצה שלא נולדה, ועובדה שהיריב הלגיטימי של קלינטון ונציג השמאל הוא ברני סנדרס מצית הדמיון וההתלהבות, המכנה עצמו סוציאליסט דמוקרטי או באמריקאית: קומוניסט.
 

מי שהיה אמור להיות מקל גדול, כמעט נבוט, סגן הנשיא ג'ו ביידן, ישב על הגדר והתלבט, כשהוא מהווה איום אמיתי על ההגמוניה של קלינטון, עד שלפני שבועיים הודיע כי לא יתמודד. בדיעבד מסתבר שאש גדולה בערה מאחורי הקלעים; קלינטון חשה את החום המאיים והכינה מכת נגד; ביידן רתח על אמירות שונות ומיותרות לדעתו של קלינטון, כולל האופן שבו הגדירה את הרפובליקנים כאויביה הגדולים. ביידן גרס שזו הייתה אמירה מטומטמת ומיותרת.

האם מול קאדר אומלל, ירוד, מסוכסך, לא מלהיב ולא עשוי מחומרים נשיאותיים שהמפלגה הרפובליקנית מציגה, הילרי רודהם קלינטון היא הנשיאה הבאה והבלתי נמנעת של אמריקה? אם פעם היה אפשר להשיב על השאלה בהתלהבות גדולה יחסית, ללא היסוס מהותי, וגם להמר על כך הימור כספי סביר, כעת נראה שהזמן הרב והנמרח מדי של הבחירות עובד לרעתה ומסכן את מועמדותה.
 

כמי שכבר הימר על תוצאות בחירות בהתרסה נטולת חשש כיצד תשפיע תוצאת ההימור על מעמדו, אין לי כוונה להשתפן ולהתחבא כעת. השבוע גיליתי כי בכתבה על הקלינטונים ב־1996 כתבתי כי “אשתו לא הושבעה לתפקיד מכיוון שאין דו־נשיאות, אבל מי שמכיר אותה הבין כי מלמלה את השבועה בלבה. היא התכוונה לנווט ולהוביל ואולי אף לרשת אותו בתפקיד. לא פחות". 20 שנה לאחר מכן, ואף שנדמה היה שמועמדות מפלגתה אם לא גם הנשיאות בכיסה, אני נאלץ לבחון את הדברים דרך עיניים שונות - מפוכחות, ריאליות ואמריקאיות יותר ופחות אופטימיות ומסגירות משאלת לב. בהסתייגות אחת: שנה שלמה לפני הבחירות מוקדם עדיין להניח את כל הז'יטונים על צבע אחד. לא רק אמריקה יכולה להשתנות. העולם מסוגל להפיק אירוע רב־משתתפים שינער את המפה ויעיף את הכלים הניצבים עליה.
 

עד 1960 לא עלה על הדעת באמריקה שגבר קתולי ייבחר לנשיא. עד 2008 איש לא חלם שיזכה לראות בחייו נשיא שחור. נשיא יהודי (סנדרס) רחוק עדיין יותר מנשיאה אישה. גם מי מאיתנו שיש לו דעה טובה על אמריקה ועל שיקול דעתו של האמריקאי הממוצע ביום בחירה, יתקשה לשרטט את דרך המלך שעליה תגיע קלינטון לבית הלבן. ככל שחולף הזמן, מה שמתברר הוא הפער הקיומי בין מה שנכון, בין מה שהגיע זמנו - שבירת תקרת הזכוכית וכל זה - לבין אותו גוש שומני קשיח של הסתייגות ושל דעה קדומה המונח בתחתית קיבתם של אמריקאים רבים מדי.
 

אמריקאים מודעים לקיומן של נשים שנבחרו להנהיג מדינות. הם שמעו על פועלן ועל ההיסטוריה של כריסטינה קירשנר, הלה שמיט, קמילה גונל, אנגלה מרקל, מרגרט תאצ'ר, גולדה מאיר, אינדירה גנדי, בנזיר בוטו ואחרות. באותה מידה הם יודעים ששתיים מהן נרצחו, ולא מאהבה. שאחת שלטה ביד ברזל. שאחרת חשודה בפלילים. ששלישית מאבדת מכוחה, וכך הלאה. נשים, לפחות חלקן, לא היו מנהיגות מוצלחות. האמריקאים מכירים בעובדה ששניצל וינאי הוא המאכל הלאומי של אוסטריה. זה לא אומר שיוותרו למענו על המבורגר.
 

אף על פי שנותרה לו שנה בתפקיד וכבר עתה ברורות הגדולות והנצורות שעשה למען אמריקה, דעה קדומה וציבור גדול שלא עיכל את נשיאותו ימנע מברק אובמה להיחשב נשיא גדול. את זה יקבל אולי משר ההיסטוריה, אבל לא מנתיניו. מצד אחד, אמריקאים רבים מאוהבים ברעיון - ואין להכחיש שהוא מרתק וכובש - שבאומה שטרם הדבירה את האפליה הגזעית ואת הבערות וששוטריה יורים עדיין בצעירים לא חמושים בשל צבע עורם, נבחר נשיא ממוצא אפרו־אמריקאי. רבים אוהבים להתרפק על תעודת הכבוד הזאת לדעה ליברלית ומתקדמת.
 

התנהלות משפחת אובמה בבית הלבן - בניגוד לשמונה השנים השמנוניות, המטלטלות, המביכות והמשפילות של הקלינטונים - היא מופת לפרופיל ציבורי נמוך, אתי ואסתטי. שתי הבנות לבית אובמה לא עשו או אמרו דבר לציטוט או לייחוס. אפילו הרעיה הנמיכה פרופיל למרות הניסיון לצייר אותה כאחותה הצעירה של אנג'לה דיוויס. ואובמה עצמו ספג חופני בוץ וחומרים אחרים וריקד סביבם כאלווין איילי צעיר וקל־רגליים. ההימור הנשיאותי הגדול, לפחות בפן האישי, השתלם. בבית הלבן לא נפתחה מסעדת מזון נשמה.

משפחת אובמה. צילום: רויטרס
 

אבל מתחת לפני השטח וקצת מעליו תסס תהליך ארוך של טינה, של כעס, של הקשחת עמדות ושל רתיעה רטרואקטיבית מאומץ הלב האוונגרדי שנפל על אמריקה ביום הבחירות ב־2008. במהלך כהונת אובמה מלאו 150 שנה למלחמת האזרחים המפלגת ולתבוסת הדרום. זה היה הזמן שבו החל הדיון בהסרת דגל הקונפדרציה ממוסדות שלטון דרומיים. העימות בין אמריקה השחורה לאמריקה הלבנה התחדש במלוא עוזו. הסנונית הראשונה שהתעופפה מחממת התהליך הזה בזמן כהונתו של נשיא שחור, היא הפופולריות חסרת התקדים ונטולת ההסבר התבוני שממנה נהנה מועמד מגוחך ומסוכן כדונלד טראמפ, ובן קרסון ההזוי לצדו, על חשבון מועמד כג'ב בוש שהיה מוביל את הלהקה בזמנים אחרים.
 

משהו קורה באמריקה בהנהגת אובמה, והוא פחות מסיפור האהבה מהאגדות שהיינו רוצים שיהיה. המשהו הזה אחראי לכך שהדרום וגם מחוצה לו לא ימהרו לקחת את מקל השליחים של הנשיאות מידיו של נשיא שחור כדי למסור אותו לידי אישה, בעיקר בעייתית, סקנדליסטית ושנויה במחלוקת כהילרי קלינטון. אלה אינם דברים נראים וברורים לעין כניתוח צפרדע בשיעור ביולוגיה, אלא תהליכים תת־קרקעיים שאינם נקלטים בעין בלתי מזוינת. צריך להניח אוזן על פסי הרכבת כדי לשמוע אותם.
 

אין ספק שבעיני אמריקאים רבים, ולא רק נשים, הבשיל הזמן לבחור אישה לבית הלבן. אלא שזאת קפיצת אמונה גדולה מדי, אולי בלתי אפשרית, לבחור באישה בעלת התאמה כה גדולה לתפקיד צמוד לסוף נשיאותו של נשיא שחור. אותו נשיא שגבר עליה נחרצות בפריימריז של 2008. האם יש מה להסיק מהעובדה שאובמה הצעיר והאלמוני גבר על קלינטון ועל המנגנון העשיר והמרושת שלה? כנראה שברגע האמת הפוליטי הגדול ביותר בעידנים האחרונים עדיין היה עדיף גבר - לא משנה באיזה צבע - על פני אישה.

אמריקאים רבים טרם ישבו על המדוכה, אבל רבים מהם לא רואים כיצד זה יקרה. חלקם אנשים מודרניים ומעודכנים, אבל לא צריך להגזים. חלקם טרם הרפו מערכים שבמקומות אחרים בעולם נחשבים ניאנדרטליים. חלקם שונאים את הקלינטונים ורואים בהם כתם זרע יבש על מוסד הנשיאות, ואת הבית הלבן בימיהם כמאורת סטודנטים עם קרטוני פיצה ריקים, עם נייר עטיפה שמנוני של "מקדונלד'ס" ועם פחיות בירה מעוכות, אף שביל קלינטון פופולרי בהרבה כנשיא לשעבר מאשר היה כנשיא. והחשוב מכל והפתוח ביותר לפגעי הזמן הארוך מדי: הדימוי הבעייתי הבלתי הפיך והלא ניתן לתיקון של הילרי קלינטון. 
 

ב־25 השנים שעברו על גברת קלינטון באור הזרקורים שלעולם אינם כבים ומרפים ממנה, ניאצו והשמיצו אותה, כתבו עליה ספרים שהוציאו את דיבתה רעה, היא עמדה במרכזן של מאות כתבות דיוקן מעוותות והיא חטפה את מררתן - המפתיעה לעתים - של עיתונאיות מסדר הגודל של סלי קווין מה"פוסט" (אשתו של בן בראדלי, העורך המיתולוגי לשעבר) ושל מורין דאוד הדעתנית מה"טיימס". כינו אותה אלמנה שחורה. אמרו שהיא לסבית. שהזמינה את חיסולו של עורך הדין המשפחתי וינס פוסטר שהתאבד, רצח שאותו דאגה לטייח היטב. ושהיא שקרנית, נוכלת נדל"ן שצברה ממון רב והתלוננה על החיים הצנועים שנגזרו עליה ועל בעלה, קומוניסטית וקלפטע. זהו מדגם קטן בלבד ממה שמלווה את קלינטון בדרכה הארוכה ומהמטען החריג שהיא גוררת.

ברבדים העמוקים יותר, שאף הכחשה עובדתית מנומקת לא תצליח לתקן, סובלת קלינטון מדימוי אנטי־פמיניסטי אצל מי שעמדותיה הפמיניסטיות המוצהרות אמורות לשאת אותה לנשיאות. נשים רבות באמריקה אינן מבינות מדוע בחרה האישה העצמאית, הדעתנית והמוכשרת הזאת להישאר נאמנה לבעלה הנואף הסדרתי ולהציל את נשיאותו - ושמא את נשיאותה שלה - פעם אחר פעם. היא אחזה בידו באותו ראיון מפורסם ב־1992 ב"60 דקות", ואמרה כי מי שאינו מאמין להכחשות בעלה בנוגע להאשמות המיוחסות לו מוזמן לא להצביע עבורו. היא הייתה לידו כאשר נשים בשיער נפוח מעברו יצאו והשמיעו קלטות לוהטות של שיחות איתו. היא אפילו האמינה להכחשתו בעניין מוניקה לוינסקי. גם כאשר התפכחה והבינה את גודל השקר לאומה ולה, היא השליכה עליו כמה חפצים ועשתה ברוגז ענק, אך לא עזבה אותו. אם ביל קלינטון הוא אסון העומד להתרחש וגייזר נאמן המתפרץ בקביעות, מדוע אישה הרוצה לשדר דבקות בערכי משפחה, מוסר, יושר ועתיד טוב יותר - נשארת איתו? 
 

"יש ביניהם אהבה גדולה וחד־פעמית", טוענים מקורבים למיניהם. בגלל האהבה עזבה קלינטון את חייה בשיקגו, עברה להתגורר במעון המושל בליטל רוק, ארקנסו, סיגלה לעצמה מבטא דרומי משעשע שממנו היא נכנסת ויוצאת ללא מאמץ וניהלה את עסקי המשפחה שעה שהוא קידם את הקריירה הפוליטית שלו. אין ספק שביל קלינטון היה הפרויקט של רעייתו. בלעדיה לא היה מגיע לבית הלבן. אם הרעיון שהאהבה מנצחת את הקשיים הגדולים ביותר אמור לפתות את הבוחר, הוא אינו מנטרל את הטינה הפתולוגית כלפיה. הנה גברת ראשונה שלא הצליחה במשך כמעט שתי קדנציות להחליט כיצד שערה אמור להיראות והחליפה עשרות תסרוקות; המתלבשת בטעם רע שאינו מאפיין גברות ראשונות; שנזקקה ל־20 שנה כדי לבחור זוג משקפיים שעשו איתה צדק.

ביל והילרי קלינטון. צילום: רויטרס 
 

למרות כל אלה, ואין ספק שהאינטליגנציה המוכחת שלה מתווכת את מעמדה בקרב חוגים שונים - מדובר באחת הנשים המרשימות כיום באמריקה. ספק אם מישהו אחר היה שורד 11 שעות בכיסא הנחקרים של ועדת הקונגרס שהפכה את השימוע בעניין בנגזי לניסיון כיתתי להשמיץ אותה עד כדי פגיעה קטלנית בסיכוייה להיבחר. אין כמו קלינטון כאשר גבה אל הקיר, ואת ההצגה שנתנה בקונגרס יריביה לא ישכחו שנים. היא הדפה אותם בחבטת גב יד מיומנת אף על פי שלא כולם השתכנעו מכנות דבריה. היא ממשיכה במרוץ בעוד ה־FBI ממשיך לחקור את פרשת המיילים הפרטיים ויגיע למסקנותיו בזמנו החופשי. פול בגאלה, ידיד המשפחה ומעוזריו של קלינטון, אומר כי “הקלינטונים מתברכים ביריביהם. החדשות הטובות הן ששונאי קלינטון, חובבי הקונספירציות, המטורפים הכפייתיים המייחסים להם עשרות מקרי רצח, אינם אפקטיביים במאמץ לעצור את קלינטון". 
 

בספרו החדש “להרוג את השליח: הקנוניה הימנית להוריד את הילרי קלינטון מהפסים ולחטוף את הממשל", כותב דיוויד ברוק - מאויבי קלינטון הגדולים שהפך את עורו והוא בכיר מגיניה - שגופים עיתונאיים רציניים כ"טיימס", כ"פוסט" וכ־CNN מנהלים כיסוי מגמתי של קלינטון ו"שמור להם מקום של כבוד בגיהינום של התקשורת". ברוק מתאר כיצד הקלינטונים הופכים מקורבנות לפטרונים, מרדופים לרודפים ולמרות ההתקפות הרבות לא תתקשה קלינטון להעמיד בשנה הבאה קופת בחירות ובה מיליארד דולר. 
 

לכן כה קשה לנחש כיצד זה ייגמר. גם אם ימצו הרפובליקנים את מאגר המועמדים שלהם ויישארו ללא מועמד ראוי אחד, אין ואקום בפוליטיקה. מישהו ימלא את החלל. אין טיעון ענייני שלפיו ינצח סנדרס את קלינטון בפריימריז של הדמוקרטים. אבל יש מצב שהדמוקרטים ימצאו עצמם רצים לקדנציה השלישית של אובמה עם אישה הראויה לתפקיד הרם, אך אינה כשירה לצלוח אגם של דם רע ודעות קדומות ואינה בחירה. לא יפתיע לגלות שאמריקה אינה מוכנה עדיין לנשיא שחור ולנשיאה אישה - ברציפות.