"יש לך זכות לשמור על שתיקה. כל דבר שתאמר עלול לשמש ואף ישמש נגדך בבית המשפט", אומרים השוטרים בארצות הברית כשהם עוצרים חשוד. בישראל הנורמות מחמירות הרבה יותר. אצלנו גם כל מה שאמרת בעברך, לא משנה באיזה פורום או מדיה, ישמש נגדך ועוד איך. עיין ערך פרשת ד"ר רן ברץ.
סערת ברץ מסרבת לשכוך. יותר נכון, אני מסרבת לשכוח אותה. היא מטרידה אותי ברמה הכי אישית שניתן. היא מעלה שאלה עקרונית, ומאוד לא פשוטה.
חודשים ארוכים לפני ששאלת מינויו הציבורי עלתה, העלה ברץ פוסטים לחבריו בפייסבוק, שבהם החווה את דעתו על אישים ציבוריים שונים. הוא היה צריך להיות נביא כדי לדעת שלא ראוי להעלות פוסטים כאלה; הוא היה צריך להיות נביא כדי לקרוא את הנאמר בהם כאילו כתב אותם מועמד לתפקיד ראש מערך ההסברה בישראל. כשהוא כתב אותם הוא היה אדם פרטי החולק את דעותיו עם חבריו.
נכון, חלק מהדברים שנכתבו לא היו נעימים ואולי אפשר להתווכח על איכות ההומור שלו, אבל הם בוודאי לא פליליים. הרי אלמלא היה מועמד לתפקיד ציבורי לא היו לו יותר מכמה שיתופים לפוסטים האלו. הוא פשוט היה עוד אדם פרטי המביע דעות פרטיות. יש כאלה מיליונים ברשת. הפוסטים שלו לא קיצוניים יותר, מצחיקים יותר, מבריקים יותר או מעליבים יותר משל הנורמה הימנית ברשתות החברתיות.
הרבה אנשים בארץ, גם בלי להיות חברים ב"נוער כהנא חי", חושבים שג'ון קרי הוא לא אחד ממאורות הגולה, ושברק אובמה הוא אנטישמי מודרני. האם אסור להם לבטא את עמדתם מחשש שמא איזה שמאלן החושק בטרפוד המינוי או בסכסוך בין בנימין נתניהו לממשל האמריקאי ישלוף אמירה זו או אחרת כשימונו לתפקיד ציבורי?
האם ראוי שאישיות ציבורית תתבטא כך? כנראה שלא. אך יש לזכור שהוא לא היה אישיות ציבורית כשכתב את הדברים. ייתכן שאין ראוי ממנו לתפקיד, ולא ייתכן שזו הסיבה לאי מימוש מינויו.
עוד עניין קטן, שולי, עולה מהפרשה: פעם למילה הכתובה הייתה המון משמעות. היא הייתה נכתבת בדיו, מקופלת, מוכנסת למעטפה, מבוילת ונשלחת. היא הייתה נכתבת בדמע ודם ולכן כבדת משקל ורגש. היום יש אס־אם־אס, וואטסאפ ופוסטים בפייסבוק. אנחנו כותבים הרבה יותר בקלות מאשר מדברים, ולעתים קרובות הכתיבה הקלה הזאת מחליפה את הדיבור. רק שאליה אי אפשר להתכחש. היא נשארת לנצח, גם אם נכתבה לרגע.