שישי בצהריים, אני מתקשרת לאבי יוסף ואומרת לו: “אבא, אני יכולה להגיע לקידוש הערב?".
 
בקולו האומר “כן! בטח, איזה מין שאלה זו?! מה להכין לך?", אני שומעת את זריחתו. 
 
“אל תטרח, אבא, מה שתכין יהיה טוב. ותגיד, אבא, אני יכולה להביא איתי כמה חברים?".
 

במקום להילחץ על כך שעדיין לא הכין אוכל, שעוד מעט ייסגרו החנויות ולהטיף לי שאיך קורה ששלוש שעות לפני שבת אני מודיעה לו דבר כזה, בפרט כשהוא הגבאי של בית הכנסת וצריך לפתוח את שעריו עוד לפני המנחה, אבי קורא לי אליו בשמחה ואני באה, לא לבד, עם שלושה חברים - לכל אחד סיפור משלו.
 
אני מתקשרת לנאוית, אחת הטובות בחברותי. היא עונה לי בקול חלש. בשבועיים האחרונים בילינו יחד כמעט בלי מעצורים. יצאנו למועדונים, לברים, להצגות, היא התלוותה אלי לכמה הרצאות ואפילו ישנתי אצלה כמה פעמים. הכל כדי להשכיח ממנה אהבה נכזבת. רק לפני כמה שבועות זרחה על יד מישהו שהבטיח לה ארמונות יפים בחסות אהבתו, ופתאום קם ונטש כשמצא אלטרנטיבה צעירה יותר. נאוית הייתה שבורת לב, אז העליתי אותה על סירתי ויחד יצאנו לשבועיים של שיכרון חושים. אני חושבת שהלב שלה קצת נרפא. היא בחורה יפה, סקסית וחכמה. היא יודעת שהיא יכולה להשיג משהו טוב יותר. “אבל הפרידה, מרסל, את מבינה?", היא שואלת אותי, לא מחכה לתשובה וממשיכה, “הלבד הזה במיטה, לאחר תקופה ארוכה, הוא קשה". 
 
אני מהנהנת כמבינה, אבל לא, אני לא באמת מצליחה להבין אותה. מיטתי מעולם לא הייתה מלאה, ואם כן, רק לחצי הלילה.
 
אני מזמינה אותה לקידוש איתנו, שלא תישאר לבד בשבת, שהמחשבות לא יכרסמו לה את השכינה שהקודש מביא איתו, ואולי ברכת “אשת חיל" של אבי תחיה בה קצת תקווה. “אני אגיע, מרסל, בטח!", היא אומרת לי ואני מחייכת, נותנת לה כתובת ושעה, ועוברת לשיחה הבאה.

אני מחייגת לידיד אחר שלי. הוא בחור גבוה, תמיר ונאה. באמצע שנות ה־40 לחייו. הוא עדיין רווק, וכשאני שואלת אותו למה, הוא מחליף נושא באותו הרגע, שם לי ברקס ומסמן לי לא לחצות גבולות. היום, בעולם השקר והתוכחה, כל אחד אוהב להראות כמה ידען הוא ולהציג סל מלא באינטלקטואליות, בשנינות ובהומור. הידיד הזה לא. הוא בקושי מדבר. הוא יכול להגיע למסיבה המונית, לעמוד בצד ולהתבונן, וגם כשמישהי תנסה לפלרטט או לפתח איתו שיחה, הוא יהיה נחמד כמובן, אך לא ינדב לה המון פרטים. כאילו הוא ועולמו זה כל מה שהוא צריך. אה, והמצלמה שלו. יש לו מצלמה חדשה שדרך התמונות היוצאות ממנה הוא אומר את כל מה שעל לבו.
 
“תבוא לקידוש היום?", אני מעירה אותו ממנוחת הצהריים.
 
“ממתי את מבשלת?", הוא שואל.
 
“אבא שלי מבשל", אני עונה.
 
“אז בשביל יוסי אני אבוא. מה להביא?".
 
“כלום, תהיה פה בשבע", אני מחייכת אל השפופרת ומנתקת.
 
הוא יהיה פה בשבע, אולי אף לפני, הוא תמיד ירצה אותי, אני יודעת את זה. כי כמו החבר ההוא, של נאוית, כך אני הייתי איתו. לפני שנתיים מכרתי לו אשליה קצרה של אהבה גדולה. הוא היה מוכן לקפוץ מגגות למעני. כשהייתי מזכירה בית כנסת, אמר שהוא מוכן לחזור בתשובה בשבילי. כשעוד חלמתי על חו"ל גילה כי יהגר עבורי וכשהבטתי על טבעת בחנות הגיע איתה יומיים לאחר מכן. אבל לא יכולתי לראות בו יותר מידיד ואני עדיין לא יכולה. נוכחותו טובה לי והוא חבר אמת, לא יותר.
 
כשנפרדתי ממנו, התאבל. ידעתי ששברתי את לבו, וכשראיתי אותו אי שם במרכז תל אביב, לא חסכתי ממנו מראות רעים ונשקתי לאחר. גם אם הביט. אני לא יודעת אם בלבו נפרד ממני, אני יודעת שסדקתי קצת את לבו.
השלישית שהזמנתי לקידוש זו אישה אחת, באמצע שנות ה־40 לחייה. בנה לוקה באוטיזם, מכאן שאינו יכול לשוחח איתה כלל. בעלה והיא חיים בחדרים נפרדים, נישואיהם הופסקו מהרגע שנולד הבן והובהרה מוגבלותו. מאז, אותה אישה מחפשת בית. חום אנושי, משפחתיות. כל מה שחסר בביתה שלה. מדי שישי היא קונה זר פרחים גדול, בונבוניירה ובקבוק יין ומתארחת אצל משפחה אחרת. בעיניה העצובות אני רואה את היחסים היפים בין אם לבניה או בין אישה לאחיותיה. אפילו במשפטי שגרה כמו “תעבירו לי את הקולה" או “מישהו אכל יותר מדי מהשעועית פה!", היא רואה צחוק, אותנטיות ואהבה. כל התכונות שהלכו ממנה ברגע שבעלה שמע שהביאה לו ילד הלוקה באוטיזם. וזה מקומם, זה מרתיח, זה מעציב ומעורר בי את כל רגשות החמלה.
 
“בואי הערב לקידוש אצל אבא שלי", אמרתי לה.
 
“לא, לא נעים לי להפריע", השיבה.
 
“בואי, בשבילי", אני מבקשת.
 
“מה להביא?", שואלת אותי.
 
“את עצמך וחיוך", אני עונה לה ויודעת שהיא תביא מתנות, יין, שוקולדים ותקווה שאולי יום אחד גם לה יהיה קידוש.

השעה 18:20. בעוד חצי שעה יסיימו את התפילה בבית הכנסת, ואבי יצעד אל ביתו ויערוך את שולחן השבת. אני לוקחת מונית מביתי ומחליטה להגיע אליו לפני ולעשות זאת בעצמי. אני פותחת את הדלת ודמעות נקוות בעיני. שולחן השבת כבר ערוך, צלחות לבנות עם עיטורי פרחים אדומים נחות על מפה לבנה. ובאמצעה - כוס קידוש גבוהה וחלות עטופות ביריעת בד שעליה רקום “לכבוד שבת ויום טוב".
 
אל אפי מגיעים ניחוחות דגים, אורז וחַמוּד (רוטב סורי) וכשאני נכנסת אל המטבח אני בוהה בסירים המלאים, בעוף המתחמם בתנור ובמעשי ידיו של אבי להתפאר. כמה התגעגעתי לקידוש שלך, אבא, אני חושבת לעצמי וקשה לי הציפייה לרגע שבו יפתח את הדלת וייכנס מבית הכנסת, כמו אז, לפני עשר שנים, כמו אז, בחיים אחרים.
 
הזמן עובר, הוא נכנס מבית הכנסת, מנשק את המזוזה, מנשק אותי וניגש אל השולחן. אנחנו צוחקים, אני מצלמת אותו יושב ליד השולחן, והוא צועק עלי, “אל תעלי את זה לפייסבוק שלכם! חברים שלי מבית הכנסת יראו!", ואני ממשיכה לצלם בכל זאת. שנינו צוחקים.
 
דפיקה ראשונה בדלת, דפיקה שנייה ושלישית. שלושת חברי פה. כולם לבושים יפה, מקולחים ומבושמים לכבוד שבת קודש. הם לוחצים את ידו של אבי וניגשים לשולחן. 
 
“שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת‏‏ מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן / מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא", מתחיל אבי לחזן ואנחנו מצטרפים אליו. אני מביטה בהם, בשלושת חברי הלומי הפרידות. לזו נשבר הלב לפני כמה שבועות, לזה נשבר הלב בכל פעם שרואה אותי, ולזו נשבר הלב מהרגע שבו הגיח בנה אל אוויר העולם. אני מביטה בהם, בחברי, באלו שהיו לרגע קצוב על גג העולם ופתאום באה הפרידה ולקחה מהם את האושר. וקצת נחמץ לבי עליהם. אבל הם זוהרים, הקידוש כמו מסיר מהם שכבה של דלות ועצב והם שרים עם אבי בקול רם וטוב. כשאבי מסיים את הקידוש, אנחנו יושבים, פותחים שלושה (!!) בקבוקי יין וסועדים את לבנו. הם מספרים בדיחות, צוחקים כשאבי אומר ש"מרסל אכלה כל כך הרבה מטרנות, שאיך שהיא נולדה קנינו לה מיטת נוער", ומחייכים כשהוא מלטף את פני ואומר “איזו ילדה יפה יש לי". זו מספרת על משפחתה, זו על אהבה וזה על המצלמה החדשה שלו.
 
אני מביטה בעיניהם הקורנות. תבורך, אבי, תבורך על שצבעת לכמה אנשים את השבת בצבעי מחילה. שנתת להם להרגיש רצויים ואהובים בצל קורתך.
רק בעיניו של אבי אני לא מביטה.
 
בעוד יומיים אסע לחודש בתאילנד, לבד. מעולם לא נפרד ממני ליותר משבוע, ואני יודעת שבכל כוס יין שהוא שותה, הוא מבקש מהחשש ומהפחד ללכת ממנו, מבקש מאלוהים לעזור לו לא לכאוב את הפרידה הארוכה הזו.

כשהם הולכים ואנחנו מפנים את השולחן, אני אומרת: “אני אביא לך המון סיפורים מתאילנד, אבא, ובכל קידוש, אספר לך אחד אחר".

“רק תחזרי בשלום, בתי", הוא אומר לי, “רק תחזרי בשלום, ודי, לכי תביאי את המזלגות מהשולחן". הוא אומר לי. ואני יוצאת מהמטבח ומניחה לו לרגע.

כן. גם אבי, בדיוק כמו חברי ובדיוק כמוני, שונא פרידות.

עוד מעט אשוב אליך, אבא,

עוד מעט.