איכשהו, זה זלג גם לשם. בפריז נפתחה ועידה בינלאומית שנושאה סכנות ההתחממות הגלובלית ושינויי האקלים. לכאורה עסק לגמרי מדעי, אבל גם פה יש חלוקה בין ימין לשמאל. לפחות בארה"ב, משום שבמרבית העולם זה לא ממש על סדר היום. השמאל סובר שהנושא הזה בעל חשיבות מכרעת.

אולי לא "סוף העולם אם לא ייעשה משהו" (כותרת בומבסטית ב"הפינגטון פוסט"), אבל לבטח יש בעיה בזרימת פחמן לאטמוספירה שמחייבת פעולה נחרצת ועכשיו. דוברי הימין האמריקאי, כולל המועמדים לנשיאות, מובילים התנגדות לפעולה שתפגע במשק האנרגיה הנוכחי ותחייב השקעות עתק ממשלתיות. שלא לדבר על כך שכל פעילות גלובלית פוגעת במרקם הלאומי שהוא בסיס הזהות והשייכות על פי ערכי הימין. 
 
ראש הממשלה נתניהו מגיע לוועידה כנציג המדינה היחידה ב־OECD שאין לה תוכנית פעולה אמיתית. הוא יקושש קצת לגיטימציה בינלאומית, יגנוב פוטו אופורטיוניטי, ילחץ את ידו של אבו מאזן, ומיד יבצע כרגיל את הפליק פלאק הקבוע וידקלם לכתבים הישראלים ש"אבו מאזן הוא מתדלק טרור והסתה". בציד האח"מים שלו בוועידה הגיע נתניהו לפוטין והציע שת"פ של כוחות קרקע בסוריה נגד דאע"ש. עד כדי כך מדובר בקשקוש ריק שצה"ל אפילו לא טרח להגיב על כך. 
 

נתניהו שיבח באוזני פוטין את "התיאום שמונע תאונות", בינינו לבין חיל האוויר הרוסי, אלא שמה שמונע "תאונות" הוא סוללות S400, שמאז הצבתן לא שמענו על תקיפות ישראליות בסוריה. להבדיל מפוטין שמסוגל להזיז גייסות, נתניהו מסוגל להזיז רק את לשונו ופקידיו. ובעיקר הוא מגיע לפריז כדי להדהד את המניפולציה הדמגוגית שלו על דאע"ש, חמאס, חיזבאללה ופלסטינים - טרוריסטים כולם. 
 
לקראת ועידת האקלים פרסם ריצ'ארד ברנסון, חבר ועדת ההיגוי, מעין מניפסט. הוא מיליארדר שמצטייר כטיפוס השמח תמיד בחלקו ומוכן תמיד לחלוק את שמחתו (לא את הונו כמובן) עם העולם כולו. רפרוף על התנהלותו העסקית בעולם התאגידי של וול סטריט וסדנאות יזע מוכיח שהוא לא דונלד טראמפ. ברנסון הוא לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים ומוכיח שחברת התעופה שלו, וירג'ין, בהחלטה עסקית, מפחיתה את כמות הפחמן שהיא פולטת.

שאר חברותיו מפחיתות בעקביות את צריכת האנרגיה שלהן. ברנסון טוען שכמו כל עניין גורלי, גם משבר האקלים הוא עניינו של המגזר היחיד שיש לו הכוח ללחוץ על המנהיגות הפוליטית, והוא המגזר העסקי. "זה התפקיד שלנו לקדם את נושא התחממות כדור הארץ ברמה של מסר ברור לשווקים ולעסקים הפרטיים ומשם לפוליטיקאים". כתב במנשר שלו. רעיון לא רע. 
 
כמו רבים, גם אני צופה במרקם הקשרים בין הון לשלטון בישראל ברמת החשש והזעם של אזרח מודאג. לא צריך לשנן את "מגש הכסף" כדי להבחין כיצד חלק גדול מן ההון הגדול קשור־תלוי־תומך בממשלה ולכן גם במדיניותה. כנראה שזה טוב לעסקים ובעיקר טוב לאנשי העסקים. אני מניח שאפשר לשרטט מיפוי מדויק מי קשור=תלוי ולכן תומך. אני תוהה אם יש מסה של אנשי עסקים המוכנים לאחד כוחות, כלומר לחרוג מבועת העסקים, להרוויח פחות ולהתארגן כמנוף לחץ נוסף לשינוי מדיניות הממשלה. 
 
אני לא יודע כמה טייקונים מסוגלים כיום להתמודד עם ממשלת הימין, אבל חיבור ביניהם ובין מגזר העסקים הקטנים ובין השכירים והעניים עשוי להיות החידוש המרענן של תנועת המחאה שעדיין לא קמה (מחאת הגז היא סוג של מנת פתיחה). יהיה מעניין, לפחות מנקודת ראות היסטורית, לראות עד כמה תרמה הקהילה העסקית הבינלאומית לבלימת איום גזי החממה על כדור הארץ ועד כמה תרמה הקהילה העסקית בישראל להתמודדות עם המדיניות הפרועה של ממשלת הימין. 
 
ימים מטורללים
ועד שהמגזר העסקי יבין שאינתיפאדה מתמשכת זה רע לעסקים, או למדינה, או רע לנשמה בכלל, ממשיך ראש הממשלה לנהל מדיניות מגף על הצוואר הפלסטיני. כל יום והפיגוע שלו, כל יום וההצעה המטורללת לבלום אותו. והיצירתיות של הלוחמים בטרור מבית המדרס של נתניהו לא נופלת מהיצירתיות של חוקר מתנגדי משטר סיני. שפע של הצעות דיכוי שרובן ענישה קולקטיבית נובעות מביב השופכין הזה, וכל אחת הזויה ומזיקה מחברתה. 
 
בשבוע שעבר שוגרו לחלל האוויר כמה מהן: גירוש משפחות המפגעים לעזה, הקמת גדר בדרום הר חברון ופירוק הרשות הפלסטינית. הגירוש לעזה הוא חלק מחבילת האיום על משפחות המפגעים, ובשלב הבא אולי כדאי יהיה לגרש את כל החמולה בדרך לטרנספר המיוחל. התביעה להקמת הגדר צפה באורח קבוע כאשר מתחולל פיגוע בדרום.

ושוב מריצים את תמונות הפועלים הפלסטינים שמסכנים את חייהם כשהם חודרים לישראל כדי להאכיל את משפחותיהם, ושוב צריך להזכיר לגיבורים שמסתתרים מאחורי מאבטחיהם שאותם פועלים קשי יום משחררים את הלחץ שעשוי להגביר מוטיבציה לאלימות. ילד רעב היום הוא ילד עם סכין מחר. ייתכן שבין הפועלים מתגנבים גם מפגעים, אבל לחץ משפחתי הוא מנוע אלימות לא פחות מהשפלה ונקמה. אולי יותר. 
 
למעשה הממשלה חסרת אונים. "אין בלימה או דעיכה של טרור", אמר שר הביטחון בוועדת חו"ב. מה שמביא להצעה להקמת החומה הדרומית. לפי תוואי משרד הביטחון, היא אמורה להיבנות על הקו הירוק, ומכאן ברור מדוע לא נבנתה עד עכשיו ומדוע לא תיבנה בהמשך. אז לפחות יורים באוויר כדור הרגעה לטובת ציבור ששואל מה יהיה, ומחכים שאותו ציבור יחטוף את המכות באדישות של גזרת גורל. 
 
התעלול האחרון של ממשלת חוסר האונים הוא לפרק את הרשות. עוד ירייה חסרת היתכנות וחסרת אחריות שנובעת מפאניקת "מה נגיד לאזרחים המבוהלים". נראה כאילו ההנהגה הפלסטינית די שאננה ואולי אפילו מייחלת שזה יקרה. יום אחרי שמפקדת חטיבת כפיר תשתכן במוקטעה, יקימו הפלסטינים ממשלה גולה שתקבל, ללא ספק, את הסכמת האו"ם למדינה פלסטינית בגבולות 67', על פי המתווה המונח כבר לפני מועצת הביטחון ושכל מדינות העולם מכירות בו.

אבו מאזן או מרואן ברגותי בכלא יכריזו מיד על מדינה תחת כיבוש ויפתחו את השער לסנקציות בינלאומיות נוסח דרום אפריקה.  
ומה נעשה אז? המוסד יחזור לימים הטובים, כשחיסל את אנשי אש"ף בשנות ה־80 ויחסל את שרי הממשלה הגולה? כספי המסים שלנו יממנו את תחזוקת השטחים לבל יגלשו אלינו? לאלוהי הציונות הדתית פתרונים. 
 
בינתיים תובע השר ישראל כץ להטיל סגר על כל כפר שמחבל מתגורר בו. ממילא מוטל במידי סגר ("כתר" בלשון הצבא, מה עם "צמיד"?) על כל כפר חשוד ואפילו על עיר כמו חברון או שכם. אלא שהצבא מסיר אותו ברגע שבו מוצתה הפעילות ללכידת החשוד. 
 
ובעוד כץ ומרעיו נלחמים בטרור במו פיהם, נלחם נתניהו באירופאים. אחרי פרסום ההנחיות החדשות של הנציבות האירופית לסימון מוצרים מההתנחלויות הוא הורה למשרד החוץ להשהות את כל המגעים המדיניים עם מוסדות האיחוד האירופי. וגם אלה דיבורים ריקים. עוד שבוע אמורים להגיע לכאן שליחי הקוורטט להמשך המגעים עם הפלסטינים והישראלים. נראה את נתניהו מגרש אותם או אוסר על ישראלים בעלי תפקידים רשמיים לפגוש בהם. הרי את שלו הוא כבר עשה. הוא הצהיר בבריטון תקיף ש... מה בעצם?