זכה יוסי שריד, אומנם אחרי מותו, כי יתקיים בו הפסוק “יהללך זר ולא פיך”. ואכן, “זרים” לסוגיהם הרבגוניים התחרו זה בזה בהעטרתו בדברי שבח וקילוסין. כך בתקשורת האלקטרונית בסוף השבוע, כך בתקשורת המודפסת ביום אתמול. וגם אלה שניסו להגניב למכלול הספדיהם גוון חריג, עשו זאת בדחילו וברחימו. אבל גם אחרי שקראתי את כל אלה הצטערתי, כי יוסי לא שמע בקולי במרוצת השנים להתפנות מסדר יומו העמוס כדי לכתוב את סיפור חייו העשיר, באמת עשיר. אלא שכדי לכתוב את טוריו בסוף השבוע, היה עליו להקנות לתוכנם התייחסות אקטואלית, ולשם כך היה צריך תחילה למלא את כרסו בפרשיות השבוע. אבל קוראיו הקבועים לא יכלו שלא להבחין כי הוא שתל בטוריו כמעט באורח תדיר הפניות אוטוביוגרפיות.
לחלק מסיפורו האוטוביוגרפי אני קשור בעבותות. היו אלה שנות ה־60 (של המאה הקודמת!) שבהן שימש יוסי דובר למפלגת השלטון מפא”י שהייתה למערך. הוא שלט בסיקור הפוליטי בתקשורת בצורה וירטואוזית. אכן, שלושת העיתונים החשובים היו “ידיעות אחרונות”, “מעריב” ו”הארץ”, ולצדם יומונים שהנפיקו המפלגות, שגם אותם דירג לפי סף חשיבות, וכן עיתונות לועזית שלמיטב זיכרוני רובה הייתה שייכת למפלגתו. הנה תיאור קצר של עבודתו כדובר. אנו, העיתונאים מסקרי המפה הפוליטית, היינו כמעט דיירי קבע בבניין ברחוב הירקון 110 בתל אביב, שבו שכנו משרדי מפלגת השלטון וגם היו מתכנסים מוסדות למיניהם, מצומצמים ורחבים יותר (למעט המרכז). לשם היינו באים לקראת סיומי הדיונים כדי לקבל מידע. יוסי, שרצה למנוע מהכתבים להתלבש באורח ישיר על חברים שהשתתפו בדיונים במטרה לחסום הדלפות, אילף את הכתבים לחשוב שאינו מסתיר מאומה. בפשטות, היה קורא מהפרוטוקולים המפוענחים עמוד אחרי עמוד. לאמתו של דבר הכתבים היו מתעייפים. אומנם יצאו עם חומר רב, אבל יוסי לא מסר את מה שחשב כי אינו משרת את טובת ענייניה של מפלגת השלטון. אני מוכרח להודות כי התפעלתי מכושרו להלך בתוך הנבכים בלי להיכשל, על משקל המאמר התלמודי “זה (הכתב) נהנה, וזה (מספק המידע) לא חסר”, אף שחז”ל קבעו זאת בהקשר אחר.
כעדות אישית, אני חייב לציין כי שיטה זו דרבנה אותי לנסות להשיג את הפרוטוקולים בהמשך הזמן, כדי לבדוק למעשה מה המידע שהוא לא זיכה אותנו בו. וכך למעשה פיתחתי שיטה של השגת פרוטוקולים מדיונים סודיים כדי לפרוש אותם בפני קוראי בגיליונות סוף השבוע של “ידיעות אחרונות”. כך למדתי כי מידע המובא מתוך המקור, תוך ציטוט דברים בניסוח שבו הושמעו, עדיפים על מאמצי שחזור המתבססים על עדויות שמע שבאו מתוך הזיכרון. לימים, כאשר נטלתי חופשה מעיתוני כדי לשמש יועץ תקשורת לראש הממשלה מנחם בגין, אימצתי כמה וכמה כללים שלמדתי אצל יוסי, ונדמה לי כי יהיה נכון לקבוע ששום גורם פוליטי במדינת ישראל לא ידע עד היום הזה דובר כה מחונן, כה עתיר רעיונות, כה משובב נפש, כמו יוסי, מצד אחד, אבל גם משבש מערכות יריב פוליטי בעוצמה בלתי רגילה מצד אחר. לא אטעה אם אומר שרפ”י, שפרשה ממפא”י ואיימה להפחית מכוחה, הייתה קורבנו העיקרי של יוסי. הוא הכה ברפ”י ובמנהיגיה, ולא פסח אפילו על בן־גוריון, בעוצמה מכאיבה.
עמד על שלו
יוסי טיפס במעלות התפקידים בתחומי ההסברה ובינו לבין פנחס ספיר, ממליך המלכים במפא”י/עבודה/מערך, נקשר קשר גורדי. מספר שנותיו של ספיר היה כמעט כפול משל יוסי, והוא ראה בו אחד מאלה שנתברכו בברכת מחונני הדעת. ספיר שיתף אותו בסודותיו הכמוסים ביותר. הוא כמובן שאף להיבחר לכנסת, כי הבין ששם ליבת העשייה וההשפעה, וכבר בצעדיו הראשונים הוכיח כי הוא לא יימנה עם יושבי הספסלים האחוריים. פעם אמר לי כי חבר כנסת חדש נבחן בעתידו כבר בחודש השלישי או הרביעי לכהונתו. כשנבחר לכנסת הצטרף לצעד שהחיה כחץ שלוח ללבם של ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין. הוא הצטרף לשלושה מעמיתיו שהלכו להביע את הזדהותם עם מוטי אשכנזי, הראשון שפתח בפעולת מחאה המונית לאחר מלחמת יום הכיפורים נגד הממשלה. מעוז בודפשט שעליו פיקד היה היחיד שלא נפל בידי המצרים, והוא ערך הפגנת יחיד ממושכת בתביעה להתפטרותו של דיין. ב־12 בפברואר 1974 התכנס הסגל הפיקודי הכללי של צה”ל לדון בסיכום המלחמה. ביום השני לדיונים הביע את דעתו קצין הקישור לאו”ם אל”ם גדעון מחניימי, בעברו איש הצנחנים. “לימדו אותי בפלמ”ח ובצה”ל שלכל דבר יש אחראי. שר הביטחון הוא האחראי על צה”ל, ועל כן גם אחראי לאשר אירע. ועליו להוציא את המסקנות וללכת”. דיין נעדר מהכנס בעת שהוא דיבר כי הלך לשוחח עם מוטי אשכנזי. גולדה מאיר והרמטכ”ל דוד אלעזר האזינו לדבריו בדומייה. משנודע לדיין כי השניים לא הגיבו, ראה בכך חוסר לויאליות והורה למנוע מהקצין הסורר לבוא להמשך הדיון. דיין ראה בכך הבעת אי אמון בשל שתיקתה של ראשת הממשלה, והחליט שלא להצטרף לממשלה שעסקה בהקמתה. חמתו יצאה בין השאר על יוסי.
וכל כך למה? כי יוסי שמע על ההשתלשלות מפי קצין שהשתתף בכנס, בדק את העניין אצל קצינים אחרים, והגיש שאילתה לראשת הממשלה, ואת העתקיה מסר לאמצעי התקשורת. גולדה הודיעה לספיר כי אם יוסי לא “יחזיר” את השאילתה, דיין יתפטר, והפצירה בו למלא את בקשתה. יוסי סירב, אולי בפעם הראשונה אמר “לא” לאיש שכל כך הוקיר וכיבד. הצנזור הביטחוני אסר את פרסום השאילתה, אבל ללא הועיל. ודובר צה”ל נאלץ לפרסם הודעה בדבר קצין בכיר שמתח בכנס קצינים ביקורת על הרשות המדינית, נתבקש לעזוב את הכנס וננזף על ידי הרמטכ”ל. בעקבות נחישותו של דיין הודיעה אף ראשת הממשלה על פרישתה. אלא שתוך כל המהומה שהתחוללה בעוצמה אדירה נתקבל מידע חדש (!) שלפיו החליטה סוריה לחדש מיד את המלחמה, ובישיבת ממשלה מיוחדת באותו לילה חזר בו דיין. אבל עקשותו של יוסי שריד שלא “להחזיר” את השאילתה העניקה לו את התואר של מי שעומד על שלו.
וכל השאר כתוב בדפי עשייתו הפוליטית ארוכת השנים. אם מותר לדמיין, הרי בעלות נשמתו למרומים ביקש להיפגש עם מי שכינה “גדול בנאי הציונות”, פנחס ספיר.