1
אי שם באמצע שנות ה־80, ברחוב יגאל אלון בתל אביב, בבניין שמעל לתחנת הדלק, הוקמו משרדי העיתון הצעיר והתוסס, “חדשות" ז"ל. עבדכם הנאמן שפונה למען השלום עם מצרים מהמקום שאותו הכי אהב בעולם, שארם א–שייח', פונה גם מתפקידו ככתב–צלם ברשת ידיעות אחרונות ומצא את עצמו בין החבר'ה שגויסו לעיתון החדש.
בתחילת הדרך הייתי שותף בחדר הכתבים עם סילבן שלום, באר שבעי מלא אמביציות שהרבה בלימודים אקדמיים ושם לו למטרה להגיע לטופ שבטופ, ועד שיגיע ישמש ככתב בענייני כלכלה, כנסת וכל דבר אחר שנדרש ממנו. לפעמים היינו יוצאים לבלות יחד, לפעמים יושבים בדירתו של העורך הכלכלי ומשחקים פוקר, לפעמים סתם יושבים וחולמים על עתיד טוב יותר.
סילבן ידע שהוא יגיע רחוק, בזמן שאני קודמתי להיות רכז כתבים ועורך יום הוא התחבר עם השר מודעי, צבר תארים אקדמיים, עבר לנהל את חברת החשמל, נבחר לכנסת ומשם כל הדרכים לפסגה הנכספת היו פתוחות. סילבן שימש דוגמה לסיפור הצלחה. צעיר ממוצא צפון אפריקאי שהגיע מהעיר באר שבע, יתום מאב שנרצח במהלך שוד בבנק, והגיע עד לטופ.
אני חייב להודות שלמרות התיעוב שיש לי כלפי פוליטיקאים, תמיד חשתי הערכה רבה לסילבן וגם אמרתי זאת בכל הזדמנות שבה רציתי להביא דוגמה לסיפור הצלחה. אבל אני לא כותב הספד על סילבן שלום ולא אביא כאן את כל הרזומה שלו והתפקידים הבכירים והחשובים שמילא.
הנפילה שלו בשבוע האחרון העציבה אותי. בשפה בוטה הייתי משתמש במשפט שכה מתאים למקרה שלו, וסליחה על הגסות, “כשהזין עומד, השכל בתחת". אם אכן כל סיפורי סילבן כפי שהם מופיעים בתקשורת יתבררו כנכונים, הוא יחטוף את העונש המגיע לו בנוסף לעונש של עזיבת הקריירה הפוליטית בצורה כה משפילה.
ב־23 שנות הקריירה הפוליטית שלו לא היינו קרובים, אך תמיד שמחתי לפגוש אותו באופן אקראי במסעדות אלו ואחרות. שאני אמות עכשיו אם עלה בדעתי ולו פעם אחת שהוא מנהל רומנים בחדרי השירותים של המסעדות כפי שמדווח מפיהם של עדים כמו איש האבטחה שלו.
הפעם האחרונה שבה שוחחנו הייתה כשניסיתי לנצל את היכרותנו כדי לעזור לשני לוחמי צה"ל מצטיינים מבני הקהילה הישראתיופית שנתקלו בקשיים בהעלאת בני משפחתם לארץ. סילבן נרתם לעזרה, אחד מאנשיו במשרד הפנים החל לפעול במלוא המרץ לטפל בעניינם.
מצאתי בארכיון שלי תמונה שלנו מאותם ימים בעיתון "חדשות" (לא מצוין בגב התמונה שם הצלם, אבל אני כמעט בטוח שזה צלם "חדשות", משה שי), כשאיתנו הילה אלפרט, מבקרת המסעדות ושפית בזכות עצמה. אני מביט בתמונה בגעגוע לאותם ימים נפלאים ב"חדשות". עברו שנות דור מאז שצולמה התמונה, הילה ואני צפים על פני המים, סילבן השבוע החל לטבוע.
2
הרבה אנשים לא האמינו למראה עיניהם. במהלך השבוע שעבר פרסמו שלושה מ"גיבורי ישראל" - אנשי ביטחון שהובילו קרבות על הגנת המולדת, שזכו לאותות הכרה ולדברי שבח והלל, שמילאו תפקידים בכירים ביותר במערכת הביטחון - מודעות בעיתון “הארץ" ובהן הצהירו: “גם אני שובר שתיקה".
הראשון היה האלוף במיל' עמירם לוין שהיה גם המשנה לראש המוסד, השניים האחרים שהצטרפו אליו ביום שאחרי הם עמי אילון שהיה מפקד שייטת 13,
מפקד חיל הים ועמד בראש השב"כ, ואליק רון שפיקד על יחידות מובחרות בצה"ל ועבר למשטרה, שם סיים את הקריירה הביטחונית שלו בדרגת ניצב.
גם אנשי שוברים שתיקה שמוקעים על ידי פוליטיקאים כ"בוגדים" ועל ידי מטורפי הימין הקיצוני בקמפיינים פרסומיים חולניים כמיטב המסורת של הפאשיזם, כמי שדמם מותר, נדהמו מהגיבוי שהם מקבלים משלושת “גיבורי ישראל". אותם גיבורים אומנם הביעו הסתייגות מפעילות שוברים שתיקה בחו"ל אך שיבחו אותם על פעילותם באופן כללי, אומץ לבם והיותם אנשים חיוביים בניגוד לנטען במסע השטנה נגדם.
“שוברים שתיקה מחזקים את צה"ל ואת מוסריותו", הם כותבים במודעות שפרסמו, “שוברים שתיקה שומרים על חיילי צה"ל במקום בלתי אפשרי שבו הפוליטיקאים הפקירו אותם. ההנחיות להשתקת שוברים שתיקה הן הפוגעות ומחלישות את צה"ל. צה"ל חייב לעודד את שוברים שתיקה ושכמותם להשמיע קולם ללא מורא בצה"ל ובחברה הישראלית (ורק בצה"ל ובחברה הישראלית)".
עמירם לוין, שנפצע ארבע פעמים במסגרת שירותו בצה"ל, מסיים את המודעה שלו בשורת מחץ: "כמי שהיה פעם לוחם ומפקד, והיום אבא לשני קצינים קרביים ששירתו בצנחנים והיו וראו במו עיניהם, אני שובר שתיקה".
הרבה אנשים הוכו בתדהמה מהמודעות של שלושת הלוחמים, שנחשבים ללוחמים נועזים במיוחד, גם אנשי הארגון עצמו, נזכיר, כולם שירתו בצה"ל, רובם הגדול בשטחים ובתפקיד לוחמים. אחרי שפורסמו סרטוני האימה המציגים אותם כמו מבוקשים במערבונים, הצטרפו לשוברים שתיקה עוד צעירים רבים שהחליטו לא לשתוק.
ביום שני ושלישי השבוע עברה המתקפה של המוטרפים משוברים שתיקה לאנשי השב"כ. מאות מפגינים חוסמים כבישים, מקיפים את בית ראש השב"כ עם כרזות שמופנות נגדם. משווים את אנשי השב"כ לנאצים הגרמנים ולאנשי האינקוויזיציה הספרדים, וכל זאת בשל הדיווחים שהעבירו לצאן מרעיתם עורכי הדין של החשודים במעורבות ברצח בדומא, שעל פיהם עברו החשודים עינויים מצמררים.
וכך תיאר אחד החשודים ברצח המזעזע בדומא את אשר עבר עליו בחקירה: "עושים ממני קשת עם הידיים ושמים אותי הפוך עד שנשרפות לי הידיים, אני מרגיש ששורפים אותי עם מצית". יש מי שדואג להעביר את התיאור המזעזע הזה לתקשורת. אף על פי שהדיון נערך בדלתיים סגורות, לא קשה לתאר מי מבין שומרי החוק מפר אותו ומוציא חומרים שנאמרים בדלתיים סגורות. על פי אותם גורמים המדווחים לתקשורת, המשיך החשוד בתיאורי הזוועה: “כל יום זה עולה רמה...לא ישנתי הלילה ואני לא אשן גם בלילה הבא. חוקרים אותי באלימות על משהו שאיני יכול לעזור להם...הם מפרקים אותי, מעקמים לי את הגב, צוחקים, מסתכלים עלי בזלזול...ההתעללות שלהם רק תגבר ותגבר, אני צורח כמו מפגר, בוכה כמו תינוק, והם צוחקים וקוראים לי רוצח".
ביום שלישי יצא עורך הדין איתמר בן גביר המייצג את החשוד הבגיר ונתן את התיאור הבא לאנשי התקשורת: "נעשו הטרדות מיניות כלפי מרשי, פגיעה בעולם הערכים שלו, בשמירת התורה והמצוות שלו. בשלב מסוים נכנסו לחדרו ארבעה בריונים שהכו אותו, הרביצו לו, קשרו אותו למיטת סדום. תיאורים של מכשירי עינויים, תיאורים מזוויעים, מחרידים. קשרו אותו בתנוחות הפוכות, הפכו אותו והפילו אותו שוב ושוב....החוצפה שלהם (של חוקרי השב"כ - נ"ז) מגיעה עד כדי כך שהמשיכו להרביץ לו, להכות בו, להשתמש בכל מכשירי העינויים, מיטות עינויים, דברים שרואים רק בספרים על האינקוויזיציה".
ראש הממשלה וחלק משרי ממשלתו דחו את הטענות ואמרו שהכל מתנהל בפיקוח על פי החוק.
למען ההגינות חייבים לציין שבלא מעט מקרים שבהם נחקרו עצורים ערבים בגין מעשי רצח מתועבים, הם סיפרו לעורכי הדין שייצגו אותם שעברו עינויים קשים. אף אחד מאנשי הימין הקובלים היום על היחס לעצורים היהודים לא קם לצעוק ולזעוק נגד שיטות החקירה של השב"כ. כשזה נוגע לחשדות ברצח מתועב שבוצע על ידי יהודים, הופכים אנשי השב"כ בפיהם לנאצים. צחוק הגורל, מי שבאים לטעון נגד שיטות החקירה שעוברים עצירים ערבים - ובמקרה הנוכחי יהודים - הם אנשי ארגוני שמאל (הוועד נגד עינויים) שמבחינתם אין הבדל בין יהודים לערבים כשזה נוגע לחקירות.
בינתיים בהפגנות הימין האחרונות התגברה האלימות, שני שוטרים אושפזו עם שברים, רכבי ביטחון פונצ'רו וניזוקו, כוחות הביטחון נאלצים לשמור על השופט שדן במעצרים, על ראש השב"כ ועל אנשי כוחות הביטחון המעורבים בחקירת החשודים.
ביום שני בלילה אלמונים ניסו לשחזר את הרצח של בני משפחת דוואבשה. הם הגיעו לבית בכפר ביתילו ליד רמאללה. בבית מתגורר זוג עם תינוק. הם ניפצו חלון והשליכו שני רימוני עשן. למרבה המזל לא נחנקו השוהים בבית. על בית סמוך רוססה הכתובת “נקמה ד"ש עצורי ציון".
במדינת ישראל 2015 העשבים השוטים הפכו ליערות גשם. אלו המתריעים על הסכנה המאיימת מבפנים הם "נאצים" ו"בוגדים", מחוללי המהומות והפושעים הם “נשמות טהורות" ו"קדושים". תמונת נשיא מדינת ישראל מופצת ברשת כשהוא במדי גנרל אס־אס ומתחת לאפו שפם נוסח היטלר, ראש השב"כ יורם כהן אינקוויזיטור, אלופי צה"ל “בוגדים", וזו רק ההתחלה. אני נזכר לאחרונה לעתים קרובות במילים מתוך שירו של אריק איינשטיין "יושב מול הנייר": “הו ארצי מולדתי, את הולכת פייפן".