הנה סיפור (או אם תרצו, חידה בלוגיקה) על שלושה אנשים שראו את עצמם מועמדים למשרת נשיא המדינה: סילבן שלום, בנימין בן אליעזר ומשה קצב. אחד מהם הצליח, השניים האחרים רק כמעט. התברר באיחור שלשלושתם היה שק שרצים בארון, או בכספת, או בשירותים (נציין כאן למען הסדר המשפטי ששלום לא נאשם או הורשע. עדיין). 

ובכל זאת, הם ראו את עצמם כמועמדים ראויים לגמרי למשרה הכבודה במדינה. תפקיד שהוא אך ורק, וכל כולו, סמל של ישראליות מכובדת. 

שואל האדם הסביר את עצמו: עם כל מה שאנחנו יודעים כיום - העלמת מיליונים, אונס, הטרדות מיניות לכאורה - איך ייתכן שהאנשים הללו אכן חשבו, ולו רק בינם לבינם, שהם ראויים להיבחר לתפקיד הכבוד? ונניח שחשבו שהם ראויים, האם לא חששו שמעצם הצגת מועמדותם משהו באופן טבעי יתעורר או יצוף, שקלונם יתגלה ברבים? 
 

והרי הדעת נותנת שאדם, מושחת ככל שיהיה, אינו מעוניין שמעשיו האפלים יתגלו בפומבי. זה מביך, זה לא נעים למשפחה, זה גומר את הקריירה וזה עולה הון עתק (לעורכי הדין).  ולמרות זאת, הם הלכו על זה בכל הכוח. וכפסיכולוג בגרוש (וגרוש זה מה שנותר לנו, אז בואו ננצל את זה), אתה שואל את עצמך: איך הם יישבו לעצמם את הדיסוננס הקוגניטיבי הזה, איך הם סידרו לעצמם את הראש? 
 

המחשבה הראשונה היא שהם חשבו שיוכלו "להעביר אותה", כפי שאומרים. אם זה עבד להם לאורך כל הדרך במשך שנים - כשר חוץ, או ביטחון, או תיירות - למה שלא יעבוד הלאה. סברה לגיטימית, אין ספק, אבל עדיין כרוכה בסיכון גדול. שהרי בכל זאת אם יתגלו הדברים, זה יהיה לא נעים. 
 

הסברה שלי היא שהם פשוט לא חשבו שמשהו אצלם לא בסדר. ממש כך. אם היו עורכים להם בדיקת פוליגרף במשך כל שנותיהם בשלטון, הם היו יוצאים נקיים. שנים של שררה יכולות לעשות את זה: לעוות לחלוטין את בוחן המציאות. בפסיכולוגיה קוראים לזה הדחקה או ניתוק. אחרי שנים של כיבודים, חנופת מקורבים וקרבה צמודה לכוח ולכסף, קל לאנשים לשכנע את עצמם, בשיא השכנוע, שלא רק שהם בסדר, אלא הרבה יותר מזה. אני ראוי, אני מיוחד, אני נחשב. בזכותי יקום וייפול דבר, ומגיע לי. 
 

זה קרה לקיסרים ברומא, זה קרה למלכי צרפת שלפני המהפכה, זה קרה לצארים ברוסיה. זה קרה לאהוד אולמרט וזה קורה גם למשפחת נתניהו. ואם יש איזו תקווה קלושה בסיפורם של כל הנזכרים כאן, הרי היא בסיכוי הקלוש שנבחרי ציבור ישאלו את עצמם כאן ועכשיו, ממש עם קריאת שורות אלה, כל אחד בינו לבין עצמו, האם גם אני מסוג המנותקים שסידרו לעצמם את הראש או שאני בדרך להיות כזה? אם כן, כדאי לעצור וללכת לפסיכולוג, כי הרי סופו של דיסוננס קוגניטיבי תמיד להתגלות. וגם לעלות במחיר יקר. לכולם.