קבלו סתירה: על הלוגיקה הבעייתית של הפוליטיקה השבטית בישראל

חלק מן הדרישות הללו סבירות. חלקן הצהרתיות יותר מכפי שהן מעשיות. כך או כך, ריח של צביעות נודף מהן. הממשלה מתנה התניות כאשר היא מסייעת לציבור הערבי, אך אינה מתנה התניות דומות כאשר היא מסייעת לציבורים אחרים. הדוגמה הבולטת היא כמובן הציבור החרדי. ישיבות חרדיות מקבלות סיוע, אף שאינן מחנכות את תלמידיהן לשירות צבאי או לאומי. עיריות חרדיות מקבלות סיוע אף שאינן מסייעות למדינה להכניס לימודי ליבה חיוניים לבתי הספר ולפקח על מימושם. 
 

כך שיש שתי אפשרויות: או שהמדינה צודקת בהצבת דרישות סף לסיוע תקציבי לערבים – וטועה בכך שאינה מציבה דרישות כאלה לחרדים. או שהיא צודקת כאשר אינה מציבה דרישות סף לחרדים – ואז היא טועה כאשר היא מציבה דרישות כאלה לערבים.
 

שנייה: קראתי, מעט בעיתון והרבה ברשתות החברתיות, על רצונה של קבוצת הורים לייסד ״זרם חילוני״ בחינוך. אף על פי שאינני בטוח שיש ממש בטענה שזרם כזה נחוץ, ושיש מספיק תוכן כדי למלא אותו, מעבר למה שכבר קיים במערכת החינוך – אין סיבה מיוחדת להתנגד לבקשתם של ההורים, ובלבד שיתברר שאכן יש מספיק תלמידים המעוניינים להירשם לבתי הספר של זרם כזה. 
 

מדינת ישראל אומנם מתיימרת להחזיק מערכת חינוך ממלכתית, אך בפועל כבר מזמן אינה עושה זאת. הערבים לומדים לחוד, היהודים לחוד, הדתיים לחוד, כל זרם לעצמו, אצל החרדים, גם שם כל זרם לעצמו. בבתי הספר האלה לא נלמדים אותם תכנים, לא מועברים אותם מסרים חינוכיים, לא מודגשים אותם ערכים. כל זרם מסנן את המורים המתאימים לו, ובמידה רבה גם את התלמידים. כל זרם הוא עולם לעצמו, בועה. דרישות סף, במידה שיש כאלה (ראו סעיף קודם), מקבלות פרשנות יצירתית וגמישה התואמת את רוח בית הספר והסביבה האידיאולוגית. 
 

כך שיש שתי אפשרויות: או שהמדינה באמת מתכוונת לחינוך ממלכתי – ואז נדרש מהלך כולל של האחדה והשלטת סדר בשלל הזרמים והמערכות, או שהמדינה אינה מתכוונת לזה – ואז אין סיבה לא לאפשר לכל הורה לעצב לעצמו בית ספר המתאים לתפיסת עולמו. אם ״חילוני״, שיהיה חילוני. 
 

שלישית: על חוק השבת של חבר הכנסת מיקי זוהר כתבתי כאן בשבוע שעבר. זה חוק מיותר. אבל שווה להתעכב לרגע על טענותיהם של מתנגדיו. קראתי, לדוגמה, שסגן ראש העיר תל אביב, אסף זמיר, מתנגד לחוק משום ש״אנחנו מתנגדים להתערבות ההולכת וגדלה בעצמאות שיקול הדעת של מועצות ערים נבחרות, שנבחרו לייצר או לקבוע את אופי ההתנהלות בעירם״. זה טיעון חשוב, מהותי. אך צריך להתייחס אליו בהקשר רחב מהדיון על חוק השבת בלבד.

בישראל של 2016 קבוצות אידיאולוגיות שונות בוחרות, יותר מאשר בעבר – או כך לפחות נדמה – להסתגר מפני קבוצות אחרות. חילונים גרים במקום אחד, דתיים במקום שני, חרדים במקום שלישי, ערבים ברביעי, מזרחים בחמישי, אשכנזים בשישי. כל קבוצה לעצמה, כל זרם לעצמו. בבית שמש נדחים הלא חרדים מפני החרדים – וקמה צעקה גדולה. פרויקט בנייה בכרמי גת מבקש לעצב לדייריו העתידיים סביבה הומוגנית - רק דתיים, ורק מסוג מסוים – ושוב קמה צעקה. 
 

כך שיש שתי אפשרויות: או שישראל מבקשת לנסות ולקיים סביבה מגוונת שבה יכולות לחיות ביחד קבוצות שונות – ואז צריך להתערב ולאזן את כוחן של מועצות ערים ״לקבוע את אופן ההתנהלות בעירם״ (לא צריך לאפשר לבית שמש להפוך לעיר ״חרדית״ – ולא צריך לאפשר לתל אביב לקיים מסחר ותחבורה ציבורית בשבת). או שישראל מוכנה לאפשר לקבוצות שונות לחיות כל אחת כדרכה – ואז ראוי להפסיק לנסות ולכפות על תל אביב אורח חיים אחד, אבל ראוי גם להפסיק להתלונן על כך שבבית שמש, או בפרויקט הבנייה בכרמי גת, בוחרים באורח חיים אחר.