"ישראל רחמנים בני רחמנים", כותב בעל "ספר החינוך" על עם ישראל. מעניין מה היה כותב בעל "ספר החינוך" על מערכת המשפט בישראל, לו היה חי כיום ולא במאה ה־13. אולי זה היה משהו כמו "רחמנים רצח". שני אירועים שונים לגמרי מהשבוע האחרון הראו לנו כיצד השופטים שלנו רחמנים, כיצד הם טורחים "לאזן" בין מילים חמורות בפסק הדין לעונש קל, ובכך אולי משקיטים את מצפונם מלא הרחמים.
המקרה הראשון הוא של המחבל נשאת מלחם, שמאז שרצח שלושה בתל אביב ועד לרגע כתיבת שורות אלה עדיין לא נתפס. כזכור, מלחם נידון בעבר לחמש שנים בכלא על שורת עבירות חמורות ביותר. כדאי לקרוא את האישום בפסק הדין כלשונו כדי להבין את עומק האבסורד.
"ב־5 ביולי 2007, בתחנת הסעה בצומת כרכור, תקף הנאשם חייל, הכהו באגרופים בבטנו, השכיב אותו על מכסה מנוע של רכב שעמד במקום, הכהו בראשו, הפילו לארץ וניסה למשוך ממנו את נשקו מסוג 16־M", נכתב שם. "במהלך המאבק נקרעה רצועת הנשק והוא נפל על הארץ. הנאשם נטל את הנשק וכיוונו לעבר החייל. החייל שנאבק בנאשם, הצליח להתגבר על האחרון וזה נמלט מהמקום. כתוצאה ממעשיו של הנאשם נגרמו לחייל חבלות בבטנו, בגבו, בידו השמאלית ובראשו, והוא נזקק לאשפוז בבית החולים. בגין מעשים אלה יוחסו לנאשם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה וניסיון לשוד".
עוד ממשיך פסק הדין לתאר את מעשיו של מלחם "לאחר מעצרו ביום 6.7.07, בעת שנחקר בתחנת המשטרה, תקף הנאשם את השוטר רונן דוד, נצמד לגופו וניסה לשלוף את אקדחו של השוטר מתוך הנרתיק.... השוטר רונן דוד ושוטר נוסף השתלטו על הנאשם ומנעו המשך מעשיו. בשל מעשה זה יוחסה לנאשם עבירה של תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות".
ויש עוד: "באותו יום, במסגרתה של החקירה, הוצא הנאשם לביצוע שחזור. בשעה שהנאשם ישב ברכב מאחור, התנפל על השוטר יאיר חרזי שישב במושב הקדמי, לפת אותו בצווארו וחנק אותו... חרזי נחבל בצווארו. חרזי ושוטרים נוספים שהיו ברכב השתלטו על הנאשם ושחררו את חרזי מאחיזתו של הנאשם. בשל מעשה זה יוחסה לנאשם עבירה של תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות".
מי שקורא את ספר החוקים יודע שעל העבירות החמורות הללו אפשר היה להושיב את מלחם בכלא ל־20 שנים. אבל אז אירעו מספר דברים: השופטת צילה קינן התייחסה לדקירה ולחטיפת הנשק מהחייל כאל אירוע פלילי ולא כאל ניסיון רצח על רקע לאומני. השופטת ניסתה לסייע לשקם את המחבל וראתה את נסיבותיו האישיות ואת העובדה שהוא הביע חרטה כנסיבות מקילות. בנוסף, התביעה דחפה להסדר טיעון למרות שלא הייתה מצוקת ראיות.
נכון שלא היינו קוראים את פסק הדין הזה אלמלא מלחם רצח השבוע שלושה, ונכון שחוכמה בדיעבד היא לא חוכמה, אבל אולי אם נלמד מהכישלון הזה, ואולי אם שופטי בתי המשפט יהיו קצת פחות רחמנים - אפשר יהיה לעצור מחבלים משוחררים מלהמשיך לבצע את זממם.
רינה חרז, אמו של החייל רם שנדקר לפני כתשע שנים וניצל בדרך נס, מרגישה שהמערכת המשפטית הפקירה אותם. "מאז שבת אני מרוסקת", היא אומרת לי ונזכרת, "בדרך לבית המשפט בחיפה רם תכנן לספר לשופטת מה היה, איך המחבל התחפש למתנחל ותקף אותו לעיני אנשים. איך הוא נפצע ואושפז במשך 18 ימים כי הקרעים מהפציעה עוד המשיכו לדמם. ואז הודיעו לנו לא להגיע לבית המשפט כי הגיעו לעסקת טיעון. למה הם לא שמעו אותנו? יש פה משהו מוזר, אולי אבא שלו הוא משתף פעולה".
עורך דינו של רם חרז, אמיר לוי, לא שולל את התזה של האם אבל מאשים בעיקר את הפרקליטות, שממהרת בפזיזות להגיע לעסקאות טיעון ולסגור את התיק מהר ככל האפשר. "להיטות היתר ללכת להסדר טיעון היא תמוהה", הוא טוען. "הטעות של השופטת הייתה שהיא נתנה משקל גדול לעובדה שמלחם היה מסומם ועם רקע נפשי קשה. היא הייתה צריכה להבין שמדובר במחבל ואז הענישה הייתה נראית אחרת".
השבוע דן בית המשפט העליון בערעור של הרב יאשיהו פינטו, על חומרת העונש - שנת מאסר אחת. השופט מני מזוז בחר במילים קשות לתאר את מעשיו של הרב פינטו "המערער אומנם אינו נושא משרה שלטונית, אך הוא דמות ציבורית בעלת כוח והשפעה", כתב השופט. "במעשיו ניסה המערער להטות מן השורה, להשחית ולרתום לצרכיו האישיים קצין משטרה בכיר, מהלכים שכוונו לתקיעת יתד טרויאנית בלבת מערכת אכיפת החוק".
השופט לא מסתפק רק במעשים החמורים של הרב, אלא מוסיף לעסוק בשחיתות הציבורית בישראל, תוך שהוא מצטט דברים שכתב בפסק הדין שנתן במשפטו של ראש עיריית בת ים לשעבר, שלומי לחיאני. "ההשלכות של תופעת השחיתות במערכות השלטון חורגות הרבה מעבר להיבט הצר של מעשה עברייני הפוגע בקורבן עבירה מוגדר. בניגוד לעבירות 'רגילות', קורבנותיה של השחיתות השלטונית הם הציבור כולו. השחיתות השלטונית מהווה איום אסטרטגי על החברה. לשחיתות השלטונית יש השלכות שליליות רחבות ועמוקות - חברתיות, פוליטיות, מוסריות, כלכליות ואחרות - שלהן פוטנציאל ממשי לפגיעה גם בחוסן הלאומי של המדינה. כישלון במאבק בתופעה זו עלול להביא להתפרקות חברתית ולקריסה כלכלית".
ואחרי ההבנה שהשחיתות הציבורית היא נגע מסוכן, ממש כמו שהטרור יכול לפגוע בחוסן הלאומי של המדינה, היה אפשר לחשוב שהרב פינטו יקבל עונש חמור אף יותר ממה שגובש בעסקת הטיעון. אבל שוב, הביטויים, ההאשמות והעבירות המיוחסות חמורים מאוד, והעונש קל.
האמון הציבורי במערכת המשפט נסדק, לא רק בגלל התערבות היתר שלו כשמדובר בנושאים פוליטיים, אלא גם בשל העובדה שאין התאמה בין מה שמערכת המשפט משדרת כשהיא כותבת את פסקי הדין לבין העונשים המקלים שבסופו של דבר מבטאים את החמלה והרחמנות של השופטים וההבנה שלהם לנפש האדם. זה יפה, אבל בימים שבהם יש מכות מדינה כמו טרור ושוחד במערכות השלטון - שני דברים שונים בתכלית שמאיימים על עצם קיומה של מדינת ישראל - ראוי לגבות מהעבריינים תג מחיר.
לא אני אמרתי את זה, אלא השופט אדמונד לוי ז"ל. "כדי להתמודד עם נגע זה ולהרתיע את הרבים, לא די עוד במלל ובדברי כיבושין", כתב בפסק דין במשפטו של שלמה בניזרי, אמירה שלא הופנמה בבתי משפט. "הגיעה העת לעשות מעשה, על ידי הצגתו של תג מחיר גבוה מזה שהיה נהוג בעבר לצדן של העבירות בתחום זה".