קוריאה הצפונית עשתה את זה שוב השבוע. בלי התרעות, מודיעין או הדלפות היא הודיעה שערכה ניסוי גרעיני בפצצת מימן. האמריקאים מיהרו לקבוע שהם מבלפים, ושלפי כל הסימנים זו לא הייתה פצצת אטום רגילה. גם שר האנרגיה יובל שטייניץ אמר שזה נשמע כמו הגזמה ושקר. אין ספק, אזרחי ישראל והעולם נשמו לרווחה. כי אם כבר למות, אז ברור שמפחיד יותר למות מפצצת מימן מאשר מפצצת גרעין "רגילה".
דווקא המרחק הפיזי והענייני מקוריאה הצפונית מאפשר לנו התבוננות פנימית: איך המאבק על האמת הקטנה נועד להסתיר כישלונות מפוארים. ובמקרה של קוריאה, מדובר בכישלון מהדהד. איש לא מצליח לדעת מה באמת קורה במדינה המטורללת הזו, וכל אמצעי הדיפלומטיה לא הצליחו לפרוק את המדינה מהנשק הגרעיני שלה. האמת המכאיבה היא שהפיצוץ לא העלה ולא הוריד, ולא שינה מהותית את אורח החיים של שכנותיה המאוימות של קוריאה הצפונית: קוריאה הדרומית, יפן במידה קטנה יותר וסין, שמספקת למדינה את צינור החמצן העיקרי.
עצם בגרונם של האמריקאים, מנהיג צפון קוריאה קים ג'ונג און. צילום: רויטרס
כשבכירים אמריקאים מדברים על קוריאה הצפונית, נשמע כאילו יש להם חול בפה. הם חורקים שיניים ויורקים את המילים, כי מדובר בכישלון ברור ומדויק של כל הממשלים האמריקאיים מביל קלינטון, ג'ורג' בוש ועד ממשל ברק אובמה.
תקרית אינדיק
למרטין אינדיק, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל, יש חיוך מריר ועצוב שמהולים בו ציניות ופיקחון, יחד עם הנאיביות הליברלית שהוא הביא איתו מאוסטרליה. זה בולט בכל פעם שהוא מדבר על בנימין נתניהו. גם הוא נראה כמי שיש לו חול בפה. חורק, יורק בולע. בולע את הגאווה האמריקאית ואת מה שהוא חושב על הטמטום הישראלי. למרות זאת הוא לא מוותר. אינדיק אוהב את ישראל, גם אם הוא לא תמיד מבין אותה. הוא בטוח שאפשר להצליח אף שעד כה הוא שותף בעיקר לכישלונות.
מהמקום הזה התראיין אינדיק לתוכנית התחקירים "פרונטליין". במשך שעתיים ניסתה התוכנית לפצח את מסלול ההתנגשות בין נתניהו לאובמה. היא תיארה את מסלול חייו של נתניהו, כבנג'מין ניתאי, כוכב הטלוויזיה האמריקאית של שנות ה־80; את הרקע המשפחתי והאח הגיבור; את כיבוש הליכוד, העימות עם יצחק רבין על הסכם אוסלו והניצחון הפוליטי על שמעון פרס; ואת היחסים הקשים עם קלינטון ומסלול החבטות והעימותים עם אובמה. הסרט מוכיח שנתניהו על המפה, שהוא חלק מהשיח באמריקה. הוא גם מסביר איפה טעה אובמה.
במהלך התוכנית ניתח אינדיק את המצב בישראל בבחירות 96', מיד לאחר רצח רבין. הוא סיפר שהתחושה בימין הייתה שנתניהו גמור. גם אחרים מספרים זאת. עוד טען השגריר לשעבר שנתניהו אמר לו בטקס האזכרה בכנסת, "עכשיו רבין גיבור, אבל אם הוא לא היה נרצח, הייתי מביס אותו בבחירות". נתניהו הכחיש את הדברים בתוקף והחל במסע להשחרת פניו של אינדיק. שהרי כל ניסיון לתלות בו אשמה ברצח רבין מוציא אותו מדעתו.
אבל הבעיה של נתניהו היא שהאמינות שלו מוטלת בספק, בטח בממשל האמריקאי הנוכחי. גם בישראל הוא לא נחשב לפוליגרף של נבחרי הציבור. אריאל שרון אמר שהוא לא יודע לאיזו יד של נתניהו להאמין, לשמאלית או לימנית. הוא עצמו סיפק כמה רגעים לארכיון, שבהם הזיכרונות שלא היו ולא נבראו על השוטרים הבריטים שראה בימי ילדותו ועל השירות של רחבעם זאבי בממשלתו. ועדיין, אינדיק עשה מעשה לא מקובל, כי אין תאריך תפוגה לשיחות פרטיות. ובכל זאת, קשה להאמין שנתניהו אמר לו דבר כזה. הרי הוא לא סבל את אינדיק.
לא אוהב שמזכירים את רצח רבין, נתניהו ורבין. צילום: פלאש 90
הוויכוח בשאלה אם אמר נתניהו את הדברים הללו או לא הוא קטנוני ומסתיר את האמת הגדולה והמכוערת, שהיא שנתניהו רצה ניצחון מוחץ על גיבור ששת הימים. הוא רצה הצבעת מחאה נגד תהליך אוסלו, הוא רצה תבוסה ולא ניצחון על הקשקש. הניצחון על פרס הושג בין השאר כי נתניהו שבר שמאלה, קיבל את אוסלו כעובדה והתחייב לקיים אותו.
ססמת הבחירות שלו הייתה: "עושים שלום בטוח" ואכן הוא המשיך את התהליך, נפגש עם ערפאת והסכים להעביר עוד שטח לפלסטינים בהסכמי וואי. ממשלתו התפרקה בגלל מפלגות הימין, שראו בכך בגידה. נתניהו למד כמה דברים מאז, אבל דבר אחד הוא לא מוכן ללמוד: להתאפק. להיות קוּל, לגלות מנהיגות ולא לנהל קרב תגרנות תקשורתי שנועד לנצח ולמחוץ את היריב. הוא היה ונותר בתחושת מצור. כולם נגדו: הממשל, התקשורת השמאלנית, האליטות. והוא? חייב להילחם, להחזיר ולנצח בוויכוח. בפוליטיקה יש בכך תמורה, במנהיגות זה חיסרון בולט.
גם נתניהו מסתובב עם חול בפה. כל מעשיו ודיבוריו על הפלסטינים ועל הערבים הישראלים נעשים עם חצץ בין שיניו. זה מה שהוביל אותו להעביר תוכנית אדירה והיסטורית להשקעה של 15 מיליארד שקל במגזר הערבי, ומיד אחר כך ללוות את המעשה בטון מתגרה ומרוחק. טוב, שרי הימין עושים לו את המוות. וכך אחרי שהוסיף את ההסתייגות בענייני הדיור, ותרם את האמירה על הנשק הלא חוקי הוא הורה ביום ראשון לשרים יריב לוין וזאב אלקין לרכז את כל ההסתייגויות והתנאים ביישום התוכנית.
לוין ואלקין, שאישרו את מינוים לצוות שיגבש את התנאים, דיברו למשל על הקשר בין שמירת החוק להשקעה בתשתיות. נתניהו חורק שיניים כשאופיר אקוניס מצטט את ז'בוטינסקי ואומר לו שמדובר בשוחד לערבים; הוא מעקם את הפרצוף כשליברמן אומר לו שכך איימן עודה ואחמד טיבי מקבלים פרס על הסתה; הוא מנסה לתמרן בין מה שצריך לעשות לבין תחושת המצור הפוליטי.
במבחן התוצאה זה עובד: נתניהו שורד בפוליטיקה. האם הוא רושם פרק מפואר בתחום המנהיגות הישראלית? בזה אני מטיל ספק. מצד שני, כל המנהיגים הנועזים סיימו את תפקידם שלא כדרך הטבע. עדיף חול בפה ולהישאר בשלטון, מלשון נקייה ומנהיגות באופוזיציה או בקבר.
