שוב עולה השאלה כיצד לגרום לנפגעות הטרדה מינית להתלונן במשטרה כדי להתניע תהליכי אכיפה, שוב קוראות המשטרה ורשויות אכיפת החוק לנפגעות לבוא ולהעיד. אך אם יש לקח כלשהו שאפשר ללמוד מפרשת השר לשעבר סילבן שלום, הוא זה: בפעם הבאה שבה חברה תספר לי סיפור על חוויה מזעזעת של הטרדה מינית שעברה על ידי איש חשוב, אגיד לה שלא תעז להתקרב למשטרה.
בסיפור של שלום הייתה נפגעת שלא חלה על עדותה התיישנות. במשטרה ובמשרד היועץ המשפטי לממשלה מצאו עניין רב בגרסתה של הנפגעת ופנו אליה כמה פעמים על מנת לשכנע אותה להגיש תלונה. זה לא שבמשטרה לא ידעו מה הסיפור שלה; בעיתונים התפרסם במפורש כי המשטרה שמעה מאותה נפגעת שהיא סיפרה לחברים בפירוט על הנגיעות. איך ייתכן שנפגעת הטרדה מינית לא התלוננה במשטרה ובכל זאת המשטרה שמעה ממנה? פשוט מאוד: הנפגעת הלכה למשטרה וסיפרה את הסיפור, אבל טרם החליטה אם להגיש תלונה.
הבעיה החמורה היא שבהמשך מצאה הנפגעת את תמליל שיחתה עם המשטרה מרוח על דפי העיתונים. האם המשטרה מסרה את התמלילים האלה? אותה משטרה שיודעת לשמור היטב על כל המידע שיש ברשותה ולא להיענות לבקשות חופש מידע טריוויאליות בהרבה? ייתכן שמדובר בשוטר מדליף. אם כך הדבר כדאי לשאול: האם מישהו במשרדי היועץ המשפטי לממשלה חושב שאחרי הדלפה של שיחה לא רשמית מישהי תסכים למסור עדות?
ייתכן שמדובר בניסיון מכוון של המשטרה לפרסם את התמלילים כדי לגרום למתלוננות נוספות להגיע. ואז כדאי לשאול: האין זה ניסיון לייצר דרך קצרה שתוביל בהמשך לדרך ארוכה הרבה יותר? פרסום התמליל נעשה בדייקנות רבה: אצבעות, תחתונים, חדירה, מושב אחורי. כל הפורנו והסנאף המילוליים ארוזים באריזה חגיגית. זה באמת מה שיוביל מתלוננות עתידיות לגשת להתייעצות עם המשטרה?
הסיפור אינו מתמצה בזה. בתקשורת מתגאים בכך שהם אלה שהתניעו את התהליך שבשיאו (המוצדק) פרש השר שלום מהחיים הפוליטיים. אבל האם הייתה חשיבה במערכות לגבי השאלה מה פרסום התמלילים יעשה למתלוננת הבאה? האם מישהו חשב על כך שחלק מהרתיעה מתלונה וממסירת עדות נעוץ בחשש שבני משפחה קרובים, למשל, ייחשפו לפרטים הוויזואליים של הפגיעה? ההסתתרות מאחורי הטיעון שלפיו שמה של הנפגעת לא נחשף היא היתממות במקרה הטוב.
הספרות ברורה בנוגע לסיקור עברות אלימות מינית: האונס החוזר הוא בסיקור. מטעם זה חיברתי לפני כשנתיים, יחד עם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית ותא העיתונאיות, את הקוד האתי לסיקור עברות של אלימות מינית בתקשורת.
בנקודה המסוימת של סיקור פורנוגרפי של תמלילים, אני כבר לא בטוחה שקוד אתי יספיק. ייתכן שככל שהדברים אמורים בעברות של אלימות מינית, יש לשקול להוסיף לחוק איסור פרסום על פרטים מתיק חקירה, גם אם אינם עדיין חומר חקירה ממש. לאסור על פרסום של תמלילים ומסמכים שהגיעו למשטרה, אבל אינם עולים עדיין כדי חלק מחומר חקירה פורמלי.
הכותבת היא ראש התוכנית לרפורמות במדיה במכון הישראלי לדמוקרטיה