ביום ראשון נרצחה דפנה מאיר בעתניאל. מפלצת אנושית, שהוסתה על ידי חברה רצחנית ושלטון ברברי, דקרה אותה בסכין שוב ושוב עד שנפחה את נשמתה. המפלצת סבבה ברחובות היישוב ותרה אחר קורבן. היא ראתה לפניה אישה בת 39, חסרת הגנה - לא בחור צעיר ולא חייל. ודווקא אותה בחרה לתקוף.
גם לו היה הרוצח יודע שיש בפניו מלאך – אם לארבעה שאימצה שני ילדים נוספים, אחות בית חולים שכל כולה נתינה וחסד, ליהודים וגם לערבים - זה לא היה משנה דבר. יום לאחר מכן שוטטה מפלצת אחרת, תוצר של אותה חברה צמאת דם, וחיפשה קורבן בחוצות תקוע. היא ראתה לפניה אישה שכרסה הגדולה בין שיניה – מיכל פרומן. ודווקא עליה החליטה להתנפל כדי לרצוח ותקעה את הסכין.
זהו רק קצה המציאות של הימים האחרונים, אחרי עידן של התקפות דמים שגובות עוד ועוד קורבנות תמימים: נעמה ואיתם הנקין שנרצחו בפני ארבעת ילדיהם הקטנים, שרק מעצור בנשק ופציעה של אחד הרוצחים מנעו גם את טבח הפעוטים. אודי ורות פוגל ושלושת ילדיהם יואב, אלעד והדס, שנטבחו בביתם באיתמר. ועוד אין קץ מעשי שחיטה של שליחי השטן.
הכרוניקה היומית מסקרת ומגיבה - הפוליטיקאים והעיתונים מגנים, אבל אנשי הרוח והספרות נאלמו דום. פעם גם הסופרים, המשוררים והמחזאים הדהדו אל מול מעשי הטבח שעשו בנו. הם זעקו את שוועת הקורבנות שהעלנו לעולה.
חיים נחמן ביאליק נשלח לחבר דוח על הפוגרום בקישינב ב־1903 ולא יכול היה שלא לתת לתמונות שראה לפרוץ מתוכו בפואמה שהרעידה עולמות. "שמיים בקשו רחמים עלי... דמי מותר", הוא זעק, "...ואם יש צדק יופע מיד" כי "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן".
לנתן אלתרמן הגיעו הידיעות הראשונות על ההשמדה ההמונית של יהודי אירופה ב־1942, והוא לא יכול היה שלא לקרוא אל בורא עולם: "שאתה בחרתנו מכל העמים להרג מול כיסא כבודך, ואתה את דמינו אוסף בכדים כי אין לו אוסף מלבדך...".
אפילו חיים גורי קונן בשירתו על הבחורים הצעירים שנפלו במלחמת העצמאות, בדרך לירושלים, בכתבו - "באב אל וואד זכור נא את שמותינו... בצדי הדרך מוטלים מתינו...".
ואילו אצל בכירי הסופרים והמשוררים, המחזאים והבמאים של ימינו, דמם של דפנה מאיר, נעמה הנקין וילדי משפחת פוגל לא מעורר דבר - אינו מצדיק זעקה. אל הנפש הרגישה של עוז ויהושע, ובני משפחת גפן, שדם של ערבים מגיר נהרות של מילים מקולמוסיהם, הדם של נשות וילדי "המתנחלים" לא אומר כלום. האמת, גם דמם של נרצחי תל אביב וירושלים לא מצליח לסחוט מהם שיר או פואמה.
הציבור הישראלי, ברובו, מתאבל על קורבנות התפלצות הפלסטיניות. אבל – אין מי שייתן לזעזוע ולאבל את העומק הלירי והסימבולי, את הממד שמלביש את הזוועה הארצית במילים ורעיונות נשגבים. אותה אדרת שחודרת את כל הרקיעים. כי אושיות התרבות שלנו, ברובם, שמזדעזעים רק מדם ערבי, פיתחו אטימות ועיוות. כמו אותם ארגוני זכויות אדם, שבשבילם קיימות רק זכויות של ערבים העוינים את מדינת ישראל והמעשה הציוני. הנתק הזה, בין המוסר והמציאות לבין בכירי קהיליית אנשי הרוח, מטיל עליהם צל כבד, שומט את הקרקע מתחת ליושרתם ושליחותם.