החודש מציין חמאס 28 שנה לפריצתו (כך מכנה הארגון את יום ההקמה), ובסוף החודש יציין עשור לעלייתו ל"מגרש הפוליטי בבחירות דמוקרטיות", שהיוותה צעד ראשון להשתלטותו על רצועת עזה. זו הושלמה תוך 18 חודשים של עימותים מול פת"ח וממשלת הרשות, שהסתיימו ברציחתם של יותר ממאה פעילים בשני הצדדים, רובם מפת"ח. הם כללו עינויים, הטלת גופות קציני פת"ח מבנייני קומות ושוד כספי ציבור, וכן בהגלייתם של תומכי פת"ח רבים לשטחי הרשות ולמדינות ערב.

בלי משים, השתלטות חמאס הייתה אולי השקדייה שבישרה את בוא "האביב הערבי", שפרץ אמוציונלית שש שנים לאחר מכן. רוב המדינות שבהן ההמונים ניסו להביא את האביב שקועות כיום באלימות קשה הרבה יותר מבעבר. במצרים, אחרי שנתיים של שלטון האחים המוסלמים, צמחה רודנות צבאית מחודשת. בלוב, הכאוס במלואו. תימן ובחריין שסועות במאבקים שבטיים. רק בתוניסיה הדמוקרטיה מקרטעת ונאבקת על קיומה. בהמשך לכישלון בהפיכת עיראק לדמוקרטיה, התהליך בעזה היה צריך לשמש תמרור אזהרה למערב: כאשר לוחצים לקיום הליך דמוקרטי בעולם הערבי, עלולים לקבל בסופו של דבר שלטון אסלאמי, לעתים קיצוני, ואנטי־דמוקרטי מעצם קיומו.

חמאס, ראשי תיבות של חרכה אל מקאוומה אל־אסלמייה, פירושה תנועת ההתנגדות האסלמית. חמאס פירושו גם "התלהבות". מראשית דרכה בדצמבר 1987 קראה התנועה להשמדתה של ישראל, ועובדת יסוד זו לא השתנתה גם כאשר החלה התנועה לפעול כארגון פוליטי. האנקדוטה המוזרה היא שהקמת חמאס זכתה לתמיכה מצד גורמים ישראלים במערכת הביטחון, שבשל היותה מעין ארגון צדקה ראו בה משקל נגד לאגודות הכפריות של פת"ח. אמנת חמאס של היום גורסת שהסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא סכסוך דתי בין המוסלמים לכופרים היהודים, וכי לא יהיה כל ויתור על אדמת פלסטין מאחר שאדמה זו הינה מקודשת.

עשור הוא ללא ספק תקופה מספקת לניתוח הישגים וכישלונות של ארגון בשלטון, בין שהוא דמוקרטי, דיקטטורי, תאוקרטי או כל שילוב קטלני ביניהם שאין בו הפרדה ברורה בין דת למדינה. זו גם הזדמנות, משנית יש לומר, לבחון חלקית את הגישה הישראלית למדיניות ההתמודדות מול חמאס.

ננסה לראות את הדברים מנקודת מבטו של תושב עזה. נקרא לו מחמד מחמוד אכרם זייתוני, הנמצא בתחילת העשור השביעי לחייו, תושב שכונת זייתון במזרח העיר. ברור כי בזיכרונותיו קיימת התודעה של ילדותו עד גיל 13 תחת השלטון המצרי, ומ־1967 עד 1994, כשהוא כבר בן 40, תחת שלטון צה"ל. אם יקום מחמד "לבקש חשבון" לאחר עשור של שלטון חמאס, הוא יכול כמונו לערוך השוואה בין שלושת העשורים האחרונים שעברו עליו ועל משפחתו.

הראשון, בשנים 1984־1994, שבו הפעילה ישראל שלטון צבאי מלא ברצועת עזה. השני, בעקבות הסכמי אוסלו ועיקרם הסכם "עזה־יריחו תחילה" - בשנים 1994־2005 - העשור שבו שלטה הרשות ברצועה ברוב התקופה, בראשותו של ערפאת. והשלישי, העשור שבו השתלט חמאס על הרצועה, מ־2006 עד היום.

ההזדמנות שהוחמצה

יישום מהלך ההתנתקות באוגוסט 2005 לקה מול הפלסטינים לדעתי בשלושה פגמים עיקריים, אשר רק לכאורה מנוגדים זה לזה. הראשון, נטישת הגבול בין עזה לסיני, המכונה "ציר פילדלפי", שחיבר למעשה את עזה למקורות נשק ותחמושת, גם מסוגים שעד אז לא הצליחו להחדירם באמצעות המנהרות הבודדות וקטנות הממדים. מאז השלמת נסיגת צה"ל מסיני, כחלק מהסכם השלום עם מצרים בשנת 1982, הפך חצי האי למערב פרוע ששלטו בו מבריחי נשק וחומרי נפץ, סוחרי אדם וסמים. וכך, מנהרות זעירות בודדות בימי שליטת צה"ל בפילדלפי הפכו למאות מנהרות רחבות, שבהן יכולים לנוע גם גמל עמוס וקרוניות נושאות נשק ותחמושת, וכמובן טילים ורקטות שהגיעו בדרך כלל מאיראן.

כאשר התפרסמה ערב ההתנתקות התוכנית להריסתן של כ־7,000 יחידות דיור ביישובי גוש קטיף, הצעתי לממש מתווה שלפיו צה"ל יישאר לשלוט בפילדלפי, תוך יצירת אזור חיץ ברוחב של כ־800 מטרים והעברתן של 4,000 משפחות פלסטיניות מהאזור לבתים שיפונו בגוש, כתמורה לפינוי הרבעים הצפופים שבהם הן מתגוררות. האמנתי אז, ואני עדיין משוכנע, כי מעשה זה ייצור אפשרות לשליטה על הגבול, וימנע הכנסת נשק כבד וחומרי נפץ לרצועה. דבר זה יבטיח כי כל עימות עתידי יוגבל לרמה של נשק קל, שהשפעותיו על שני הצדדים תהיה זניחה, לעומת רקטות וטילים שנורו על ישראל והפצצות של אלפי טונות על רצועת עזה כתגובה ישראלית.

יועציו של אריאל שרון חשבו אחרת, והמליצו בפניו לפנות את פילדלפי. פחות משבעה חודשים אחרי ההתנתקות נפלה סמוך לאשקלון הרקטה הראשונה, גראד 122 מ"מ, והשאר היסטוריה של אלפי רקטות וטילים מצד אחד ואלפי טונות ואמצעי תחמושת מצד שני, כולל מבצעים מרוכזים שבהם נהרגו יותר מ־4,000 אנשים; זאת בלי למנות את מיליארדי השקלים שהוציאו הצדדים במקום להשקיעם בהפרחת הכלכלה.

לטוענים כי הישארות צה"ל בציר פילדלפי, ברצועת הגנה של 800 מטרים, יכלה לגבות נפגעים, אשיב בשני מטבעות: הראשון, אלה בדיוק ראשי התיבות של צה"ל - צבא שאמור להגן על מדינת ישראל ותושביה. במטבע השני, אבקש מכם לחבר את תוצאות הפגיעה בישראל ברמת הנפגעים ומעמדה הבינלאומי, ואת התוצאות בצד הפלסטיני - החל בעליית חמאס (אומנם ב"בחירות דמוקרטיות" לכאורה) וכלה בנפגעים, ההרס, השנאה, הידרדרות הכלכלה והרחקת הסיכוי להסדר בעשרות שנים נוספות.

הפגם העיקרי השני בהתנתקות היה באי מציאת נוסחה של מעברים בין עזה לישראל, בין עזה לאיו"ש ושל סחורות מנמל אשדוד לרצועה. נוסחה שכזו הייתה יכולה לתת לתושבי הרצועה תחושת חופש של סיום תקופת השליטה הישראלית, במקום ניתוק מוחלט מהעולם. צעד זה יכול היה להיות למשל העמדה של רציף בנמל אשדוד, בחכירה סמלית לעשר שנים למשרד התחבורה הפלסטיני, שיהיה בפיקוח של הוועדה הביטחונית המשותפת שעוד תפקדה היטב מאז נוסדה ב־1994.

במקביל, היה על ישראל לעודד יוזמה להקמת נמל בעזה על ידי גוף בינלאומי - יוזמה שהייתה על הפרק שנים בין המדינות התומכות לבין הרשות וישראל. היה על ישראל להכריז - גם אם חד־צדדית - שאם שיטת הרציף באשדוד תעבוד והצד הפלסטיני לא ינצל אותה להכנסת חימוש, תתחיל גם בניית הנמל בעזה. מה שהיה מוביל בהכרח לתחושת חופש ותקווה, ובוודאי לשגשוג כלכלי, ואולי אף להמשך שליטה של הרשות ופת"ח ברצועה.

הפגם השלישי אחרי ההתנתקות היה אי שינוי מדיניות הלחימה בטרור העזתי. הן בגישת הדרג המדיני, בהגדרות של מטרות המלחמה או המבצעים הגדולים (עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן), והן בשינוי גישת היכולות וההצעות מהדרג הצבאי מאז ועד היום. שינוי שחייב היה להיות בגישת "בעל הבית השתגע". לחימה בחמאס הייתה חייבת להיות משולבת עם נטילת יוזמה התקפית ופעולות מנע, ולא רק פעולות חפוזות בתגובה לפיגועים וירי נגד ישראל.

מעשית, אחרי ההתנתקות בחרה הרשות, ומיד אחריה מנהיגי החמאס בעזה ובחו"ל, להוביל קו לוחמני נגד ישראל, בטענה להמשך הכיבוש אף שלא היו "נעליים ישראליות" על הקרקע, למעט במבצעים ופשיטות שהיו תגובה מאוחרת לשרשרת פיגועים או ירי תלול מסלול על האוכלוסייה הישראלית, עד תל אביב.

למבוי הסתום הנוכחי הגענו בהיעדר צעדים מהותיים לצד ההתנתקות החד־צדדית, יחד עם האי הבנה כי ההרתעה הקונבנציונלית נגד מדינות אינה פועלת כלפי ארגון טרור. יותר מ־60 שנות עימות מול הפלסטינים מספיקות כדי ללמד שמצגים אלו מול ארגוני טרור עושים אולי אפילו את הפעולה ההפוכה מהרתעה.

אז מה קיבל מחמד זייתוני? עשור של תחושת כלא ושל נסיגה באיכות חייו. ככל הנראה, גם ילדיו חויבו לעבוד בחפירת מנהרות לחימה בין מוצבי חמאס, ובחפירת מנהרות תקיפה משכונת זייתון לעבר נחל עוז בעוטף עזה. נגד מי יטען מחמד זייתוני? בשלב זה עדיין לא נגד מנהיגות חמאס, שמצליחה, בדיכוי אכזרי, בתעמולה ובהסתה, לגרום לו לחשוב שרק ישראל אשמה. גם החרמת ציוד הבנייה מחנויות חומרי הבניין והלאמת כל המסגריות בשכונתו, לא גרמו לזייתוני להבין את סדר העדיפויות בכל הנוגע לרווחתו האישית ורווחת העם הפלסטיני בדור הנוכחי, ומימוש דרכו של חמאס.

כלכלה כנכס אסטרטגי


כיבוש או לא כיבוש, כלכלה חזקה ברשות הפלסטינית צריכה להיות אינטרס אסטרטגי של ישראל ושל מנהיגי הרשות. גודלה של כלל הכלכלה הפלסטינית הוא כ־4% בלבד ביחס לכלכלה הישראלית. מדוח שפרסם הבנק העולמי באביב האחרון עולה כי שיעור האבטלה בעזה עומד על 50%. בקרב הצעירים מאמיר שיעור האבטלה ל־60%. מצבה של הכלכלה הפלסטינית רק ילך ויתדרדר על פי הדוח, בשל "מחסומים בישראל ובמצרים, מלחמות תכופות ושירותי רווחה ירודים".
 
שערו בנפשכם את מצבה של הכלכלה הפלסטינית בלי העשור האחרון, רווי הדמים וההפצצות; אולי עם מבצעי מנע קטנים נגד ארגוני הטרור, אך בוודאי לא עם "עופרת־ענן־איתן". כעת דמיינו לכם את הכלכלה והתיירות בישראל ללא "עופרת־ענן־איתן", ושמונת מבצעי הביניים שהיו לפניהם ובמהלכם. לא רק על עזה זה משפיע. אנו רואים פגיעה בכלכלה ובתיירות בכל שטחי הרשות ובישראל אחרי כל מעגל לחימה. 90% מהכלכלה של בית לחם ומזרח ירושלים, למשל, מבוססים על תיירות, המשותקת למספר חודשים אחרי כל מעגל לחימה בעזה.
 
המדינות התומכות ברשות טוענות כי 38 מיליארד שקל של כספי תמיכה הנשלחים מהקהילה העולמית נבלעו בלי שיצמח מהם מפעל אחד רציני. בדיקה של המדינות התומכות העלתה כי מרב המובטלים בגדה מקבלים שכר מהרשות, כולל עובדי רשות היושבים בביתם, ויתרה מכך - גם אסירים בבתי הכלא בישראל ששכרם מגיע לעתים ל־15 אלף שקל בחודש. עובדה עגומה זו נועדה רק להמחיש עד כמה חלשה ולא יעילה יכולת הבקרה של הקהילה הבינלאומית על המתרחש ברשות בכלל ובחמאס בפרט.
 
כעת השאלה המתבקשת היא אם הישועה תגיע ממצרים. גם זה בספק. מצרים תמשיך להיות עסוקה בעתיד הקרוב והבינוני בייצוב שלטונה, בטיפול באחים המוסלמים שהוצאו מחוץ לחוק, ובהשתלטות על מדבר סיני, שעליו מטילים את אימתם נאמני ירושלים - אנסאר בית אל־מקדס מבית מדרשו של דאע"ש. עיסוקים אלו ילוו בהמשך הידוק הסגר על הרצועה והפרדתה מסיני. על כן, איני רואה בעתיד הקרוב ישועה או סיוע מהותי ממצרים לעזה, בוודאי כל עוד שלטון חמאס אוחז בה.

החלפת שלטון מבית

 הצורך להחלפת שלטון חמאס הוא אומנם מסקנה מתבקשת, אולם סבירות ביצועה ללא שינוי פנימי בגישה של העם הפלסטיני היא כמעט בלתי אפשרית. חמאס הנו הרומס הברוטלי ביותר של זכויות אדם במרחב בין הים לירדן. החלפת שלטונו תיטיב עם כל הצדדים, אך רק אם תתרחש כצעד פנימי במחאה של תושבי הרצועה. אני יודע ומודע לכך שצעד כזה הוא כמעט בבחינת "מדע בדיוני", אולם אין לומר שזו אינה אופציה על מדף האזרח העזתי מחמד זייתוני ואנשים כמותו, שבאמת רוצים לחיות בשקט.

קולות מחאה ראשוניים מתחילים להישמע. לאחרונה מחה צעיר פלסטיני במהלך כנס במלזיה בפני ראש הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל, ושטח שורה של טענות שכתב לו חבר תושב עזה. האם זה מבשר את בוא "האביב הפלסטיני"? האם יידעו הצעירים הפלסטינים לקום על מנהיגיהם "בבקשת חשבון" על תוצאות המאבק? כנראה שלא. שנותיו האחרונות של אבו מאזן תמשכנה כנראה להיות שנות הישרדות, ובסופן יצטרף ליאסר ערפאת כעוד מנהיג שלא ויתר על חלום המדינה הפלסטינית בין הנהר לים שבירתה ירושלים.

כמובן שאופציה זו של שינוי, המבוסס על התקוממות פלסטינית נגד מנהיגיו, עשויה להתקיים אך ורק על ידי מאמצי ישראל והקהילה הבינלאומית, שיכללו חיזוק האוכלוסייה בעזה ובעיקר בגדה במידה כזו שלא תצטרך לשים את מבטחה בארגון קיצוני המרע את מצבה, וליצור מצב שבו לאזרח הפשוט יהיה ברור שיש מקל וגזר, ומי שמחזיקה אותם אינה באמת ישראל, אלא חמאס ועדיף שזה יעבור למנהיגות פלסטינית שפויה יותר. אם יש ירי או פיגועים בישראל שמקורם בעזה או בגדה האזרחים סובלים באופן ברור - סגר מוחלט, הרס בתים, פגיעה בתשתיות וחיים קשים. אם יש תקופה טובה ושקט, הם זוכים לפריחה כלכלית, יציאה לעבודה, גישה לנמל אשדוד, העברה שוטפת של תשלומי המסים הנתקעים באגפי השלטון בישראל ועוד.

בינתיים, גם ברגעים אלו קיימות ונחפרות עשרות מנהרות תקיפה בין עזה לישראל על ידי "עבדים", שחלקם ילדים. חמאס ממשיך בהברחה ובייצור של טילים ורקטות עתירות חימוש. ולראיה ציטוט מדוח השב"כ באינטרנט: "בראיית חמאס, השגת ההתעצמות הצבאית עומדת בראש סולם העדיפויות, אפילו לפני הדאגה לרווחת האוכלוסייה האזרחית ברצועה, קידומה ושיקומה. במסגרת זו, בתקופה האחרונה מפנה חמאס את מרב משאביו למסע רכש נרחב של סחורות, לרבות חומרים דו־שימושיים (העלולים לשמש גם לייצור אמל"ח), המוכנסים לרצועה תוך שיתוף פעולה עם סוחרים מאיו"ש ומישראל, וכן להברחת חומרים אלה שהכנסתם מחייבת היתר מיוחד, תוך הסוואתם כחומרים תמימים. מרבית החומרים, לרבות ציוד אלקטרוניקה וחשמל, ציוד תקשורת וחומרי גלם לתעשייה, משמשים לשיקום ולשיפור מערך המנהרות ההתקפיות, לייצור אמל"ח, בדגש על רקטות, וליצירת מערכים טכנולוגיים תומכי לחימה".

לאחרונה נודע כי חמאס בעזה מנסה לייצב את קשריו עם אנסאר בית אל־מקדס, שעשוי להסכים "זמנית" לקשרים אלו בשל הלחצים המופעלים עליו מכוחות הביטחון המצריים בסיני. בהינתן מציאות זו, על צה"ל ומדינת ישראל לבצע הכנות צבאיות לפעילות שונה במהות (מעופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן) בסבב הבא מול חמאס, שלא חייב להיות דווקא מהלך מלחמתי כולל. המהלך חייב להיות יזום בפעולות מנע, ולא כתגובה לחטיפה/מטען/רקטה על בית ספר וכדומה. ישראל חייבת לנקוט יוזמה לשינוי מהותי בין מצב ההתחלה למצב הסיום של הפעולה, וזאת לצד שיתוף פעולה כלכלי לשיפור מצבה של הרשות בכלל ושל רצועת עזה בפרט.

ד"ר יום טוב סמיה (אלוף במיל') הוא עמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור (ICT) במרכז הבינתחומי הרצליה, ומחבר הספר "מנהיגות ברגעים של אמת".