לפני ימים מספר חל יום השואה הבינלאומי בכל העולם. הצצתי קצת בערוצי טלוויזיה זרים. מה שעוללו לעמנו האומלל אכן מוזכר בכבוד. בטלוויזיה האיטלקית למשל ראיינו ניצולי שואה בתוכניות האירוח הפופולריות, היה שידור ישיר מאושוויץ, אבל אז, כאשר דיווחו בטלוויזיה האיטלקית על עיירה בצפון איטליה, פונטוליו שמה, שבכניסה אליה נקבע בימים אלה שלט: "זהו יישוב בעל ערכים מערביים ועם קשר עמוק לנצרות, מי שלא מוכן לכבד זאת מוזמן ללכת מכאן", היה באולפן מי שאמר בבנאליות שדווקא ביום השואה הבינלאומי צריך לזכור שאסור להתייחס בעוינות לזרים. פה הוא איבד אותי. אין קשר בין יחס לזרים, יפה או לא יפה, לבין השואה.
הנטייה להדביק לשואה את עניין היחס הכללי לבני אדם לא התחילה היום ולא בעולם. היא התחילה אצלנו. יותר מכך: הנטייה אצלנו היא להשתמש בזכר השואה כדי לומר שעלינו להיזהר ולהישמר פן נהיה אנחנו כמו הנאצים. זו מגמה חזקה בלימודי השואה בישראל היום. ביום השואה הבינלאומי האחרון אף נתנו לו בכמה מקומות אופי מובהק והקדישו את יום השואה הבינלאומי ל"פליטים אז והיום". האם בשביל להזכיר את סבל הפליטים צריך את השואה? לא צריך. ברגע זה הייתי מחליף את ההשמדה של השואה במצב של פליטות לכל אחד מששת מיליוני קורבנות השואה.
יש בישראל יותר ויותר נטייה לנצל את השואה כדי להתחמק ממסקנות השואה ולהעביר אותן בטאבו לטובת תובנות אחרות שעומדות על סדר יומו של מי שמעוניין לקדם ערך אנושי נעלה זה או אחר. הדיבור שהולך ומתחזק הוא כי השואה נפלאה למען חינוך לערכים אוניברסליים של טובת האדם בכלל. עוד מעט, על בסיס הקשר בין הרעב והשואה יציינו בישראל את יום השואה הבינלאומי כיום למען תזונה מאוזנת. או שבשל התערבות בחיי הרוח בתקופת היטלר יקדישו את יום השואה הבינלאומי למלחמה בחוק נאמנות בתרבות.
פחות ופחות מזכירים ומלמדים את האמת היחידה: את השואה הפסיקו רק במלחמה חסרת רחמים נגד הרוע. בנשק. יום השואה הבינלאומי מתקיים ב־27 בינואר, שהוא היום שבו חיילי הצבא האדום שחררו את אושוויץ. רק ככה פסקה השואה. כשחיילים עשויים ללא חת, שלא שמעו על "הבנת האחר הנאצי" ועל המצוקה והייאוש שמובילים את הנאצי הזה למעשיו הרעים, פרצו את הקווים הנאציים. הם התקדמו, נהרגים בלי לספור את הנופלים. החיילים האלה, שלא היו יכולים לשרת בצה"ל אפילו דקה בלי לעמוד למשפט, כבשו עוד פיסת אדמה מהנאצים ועוד אחת, עד לכיבוש מולדת הנאצים עצמה מטר אחר מטר, לתוך ברלין. עד לכניעה ללא תנאי, בלי שיחות ובלי משא ומתן.
פליטים, עד כמה שמצבם עצוב, אינם שואה. רוב העם שלי כאן בישראל יכול להיחשב לפליטים ובני פליטים, והלוואי שהיו נוספים אלינו עוד שישה מיליון פליטים. צריך להזכיר שהיו אף מיליוני פליטים גרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה. הפליטים הגרמנים שגורשו אכן סבלו נוראות. גינטר גראס, יחד עם חשיפת הנאציזם בעברו וחשיפת שנאתו למדינת היהודים, כתב גם ספר שמנגן על הסבל האנושי של הנאצים המובסים. אבל אומר שוב: רק כך נעצרה השואה ורק כך חוסל הנאציזם, ולא להפך.
אף אחד לא צריך את יום השואה הבינלאומי או הפרטי כדי לדעת שאסור להתנהג לא יפה לבני אדם. זאת יודע כל אחד. ובעיקר: אי אפשר להשתמש בשואה כדי להזריק לנו חומר משתק לידיים ולרגליים כך שלא נוכל לעשות דבר נגד אויב רצחני או אפילו זר מאיים.