ימים ספורים לפני שהחלה עקירתם של תושבי גוש קטיף מבתיהם, יצא כתב עיתון "הארץ" לקיבוצי עוטף עזה כדי ללמוד על תחושותיהם נוכח ההתנתקות הממשמשת ובאה. הכתבה הכואבת ההיא, מלפני למעלה מעשר שנים, נצרבה בזיכרוני בעוצמה. בעוד החקלאים ביישובי הגוש מקפלים את חייהם הקודמים לתוך מכולות ומעמיסים אותם על משאיות, בנחל עוז החגיגה הייתה רבה. כשעובדי האדמה מנצר חזני כאבו ובכו, אחיהם החקלאים מהעבר האחר של גבול הרצועה עצמו עיניים ורקמו חלומות. אחד סיפר ש"אנחנו כל כך רוצים שיוציאו את המתנחלים משם, עד שאנחנו מוכנים לסבול ולשלם בשביל זה". אחרת דיברה על כך ש"ההתנתקות יכולה להיות נקודת המפנה הגדולה בתולדות הקיבוץ". יום אסונם של חלוצי הגוש היה יום ששונם של הקיבוצניקים.

נזכרתי בכתבה ההיא כששמעתי אתמול את מזכ"ל שלום עכשיו, יריב אופנהיימר, יוצא בחריפות נגד החלטתו של יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, להנציח בכנסת את זכרו של גוש קטיף במיצב אמנותי שמטרתו "לבטא את רוח חבל ארץ זה ולכבד את זכרו במרקם הזיכרון הישראלי הקולקטיבי". אופנהיימר פנה במכתב דחוף ליועץ המשפטי של הכנסת ותקף את אדלשטיין בחריפות. "עם כל ההבנה לכאב המפונים, הצבת אנדרטת קבע לציון אירוע פוליטי אחד מסוים ושנוי במחלוקת איננו מעשה ראוי", כתב.

בואו נשים לרגע בצד את הטרוניה של אופנהיימר באשר לסמכות לקבל החלטות שנויות במחלוקת. שהרי באותה מידה אפשר לשאול למה קראה הכנסת אודיטוריום על שמו של דב שילנסקי, איש שעמדותיו היו גם הן שנויות במחלוקת, ולא על שמם של יושבי ראש אחרים. אפשר לשאול למה אולם אוסישקין (המנוח) נקרא דווקא כך ולא, לדוגמה, אולם אורי צבי גרינברג. ואם לומר את האמת, אני מכיר כמה אנשים שהיו מעדיפים להמריא מנמל התעופה זאב ז'בוטינסקי ולא מזה של בן־גוריון.

אופנהיימר טועה בעוד עניין. המיצב שנחנך אתמול בכנסת לא בא להזכיר "אירוע פוליטי". הוא בא להזכיר 21 יישובים בחבל עזה וארבעה יישובים בצפון השומרון, שאותם העלתה על הקרקע ממשלת ישראל, ואינם עוד. הוא בא להזכיר מפעל חיים של אלפי אנשים שנגדע. הוא בא להגיד שאפשר לכאוב את כאבם, גם אם המהלך שהוביל לו התקבל באופן חוקי על ידי ממשלה ריבונית.

שמאל, בהגדרתו, חייב להיות מחובר לאדם, ליחס אנושי ומתחשב, לרגישות כלפי מי שקשה לו. אלא שבהכללה ובאכזבה אפשר לומר שהרגישות של השמאל הישראלי מופנית הרבה מדי פעמים בעיקר החוצה. ראו כמה גופי שמאל, שמגדירים את עצמם כארגוני זכויות אדם, פועלים כדי לסייע לפלסטינים. וזה בסדר גמור. אלא שבכל פעם מחדש מתברר שכשנדרש לגלות את הרגישות הזאת בתוך הבית, פנימה, משהו ברגש השמאלי נאטם. פתאום מתברר שקל יותר להתחבר לאבו מאזן מאשר לאחים ששוכבים איתך במארב ופוקדים איתך את בתי העלמין הצבאיים, שעומדים איתך בתור לקופת חולים ומקללים איתך את מס הכנסה, אבל חולקים עליך פוליטית.

למה קשה כל כך לעשות את ההפרדה? למה אי אפשר לתמוך מבחינה מדינית במהלך ההתנתקות, אבל לדעת במקביל להזיל דמעה עם מי שמפעל חייו חרב? לכאוב את כאבו, להשתתף בצערו, וכן, גם לתת לו כתף ביגונו. צדיק אחד כזה, עמרם מצנע, בלט מעל כולם בימים הקשים ההם של ההתנתקות. מצנע המציא את ההתנתקות עוד כשאריאל שרון בז לו ולתוכנית, אבל כשמפוני נצרים עזבו בשיירה את יישובם ונסעו אל הכותל המערבי, הוא המתין להם שם עם רעייתו כדי ללחוץ את ידיהם.

בשמאל הישראלי יש מעט מדי אנשים כאלה. ולכן, השמאל הזה ימשיך לערוך כנסים רעיוניים, וימשיך לשבת עם אסטרטגים שיסבירו לו היכן הוא טעה, וימשיך לבדוק קבוצות מיקוד שינתחו עבורו למה העם לא מתחבר אליו, וימשיך לא להבין.