הרוח הטובה השורה עלינו בכל הנוגע למינויים בכירים בשירות הציבורי שלנו לא פסחה גם על מינויו של היועץ המשפטי לממשלה החדש אביחי מנדלבליט. מתנגדי המינוי עתרו נגדו לבג"ץ במבחר נימוקים, שאחד המרכזיים שבהם דיבר על “כשל ערכי נורמטיבי כבד" שנפל בהתנהגותו של מנדלבליט בפרשת הרפז.

כשל זה אומנם לא הצדיק הגשת כתב אישום, אבל באותה נשימה, גם לא נקבע שהוא “חסר אשמה", ויותר מזה, הומלץ לראש הממשלה לבדוק בעקבותיו את המשך כשירותו של מנדלבליט לתפקיד מזכיר הממשלה. בנסיבות כאלה, טענו המתנגדים, לא ראוי מנדלבליט למלא את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, שהוא מופת ומורה לערכים של טוהר מידות, תקינות מנהלית ושלטון החוק, ומינויו יפגע פגיעה חמורה בתשתית הערכית שעליה בנויים יסודות החברה והמשטרה בישראל, ועלול לערער את אמון הציבור במערכות השלטון.

בג"ץ דחה את העתירה. הנימוקים לכך טרם פורסמו, אבל אפשר להניח שידובר שם על הכישורים והתכונות הנשגבים הנדרשים מהיועץ המשפטי לממשלה, ויפורטו מעלותיו הרבות של מנדלבליט כמשפטן ומשרת ציבור המכשירות אותו לתפקיד. יתכן שיציינו את אי הנוחות המתעוררת ביחס להתנהגותו בפרשת הרפז, אך בסופו של יום יוסבר כי לא נפל פגם, או לא התגלה חוסר סבירות קיצוני במידה המצדיקה את התערבות בג"ץ, וכיוצא כזה פלפולים משפטיים.

דבר אחד לא יהיה שם, והוא בעיני אחד הערכים המוספים החשובים ביותר לתפקודו של מנדלבליט כראש התביעה הכללית בישראל: החוויה האישית שלו כחשוד בפלילים, במשך למעלה מחמש שנים, עד שהוחלט שלא פשע. בניגוד לשאר מגני שלטון החוק, המיטיבים לתאר עד כמה “רעדה ידם", “נדדה שנתם", “חמרמרו מעיהם" ו"כבד לבם" בטרם פתחו בחקירה פלילית, פרסמו אותה ברבים, הגישו כתב אישום והרשיעו אדם, מנדלבליט גם יודע איך באמת מרגיש האיש בצד השני, האיש שהשם שלו כתוב על הדפים.

שש פעמים נחקר מנדלבליט במשטרה. שעות על גבי שעות, שבהן האלוף במיל’, הפרקליט הצבאי הראשי בדימוס ומזכיר הממשלה ישב על כיסא פלסטיק, והוטח בו שהוא עבריין, שאינו אומר אמת, שהוא מוסר גרסאות סותרות, שהוא מעל באמון. אלמלא היה פקיד בכיר, היו משתמשים כלפיו בביטויים מעליבים בהרבה. הוא ביקש רשות לצאת לשירותים, הוא לא היה יכול לשוחח בטלפון, חלל הפה התייבש והחמיץ, החולצה הצהיבה בבתי השחי. התשישות הובילה לחוסר סבלנות, אולי לכעס. אבל זו רק הייתה ההתחלה, כי בחוץ המתינו לו “מגני זכות הציבור לדעת", תאבים לתעד אותו ברגעיו הקשים, מעודכנים באופן פלאי בכל מה שאמר, מכתירים את גרסתו כ"שקרית" ו"מביכה", ומצקצקים מרה על התפוח הנוסף שנרקב. גם פה זה לא נגמר, כי אז הגיעו שנים ארוכות שבהן התווספה לתחושות ההשפלה, העלבון והרדיפה, גם תחושת אי הוודאות לגבי המועד והאופן שבו יסתיים הסיוט. “עינוי דין" הפך ממונח משפטי יבש לתחושה ממשית שקמים איתה בבוקר והולכים לישון איתה בלילה.

איני יודע אם מנדלבליט צדיק, ולמען האמת אני גם לא רוצה אותו כזה. אני רוצה אותו ישר, הגון והוגן, אבל לפני הכל אני רוצה אותו בן אדם, כזה שיודע שבקצה העט שלו יש הרבה יותר מנייר, כזה שזוכר את הדמעות על הכרית.