עומדות איתן: הנשים חייבות להתייצב בחזית המאבק על התודעה

אך נדלקו המצלמות – והאיש התקוטט עמי עד זוב דם כאילו הוא פרקליטו של האיש ומכיר כל בדל טענה נגדו. ההופעה המשותפת הזאת בטלוויזיה ואינספור ניסיונות לשכנע מרואיינות לעלות לשידור בנושאים שונים הפילו אצלי את האסימון. עלינו, הנשים, מוטלת אחריות גדולה מאוד למצבנו. הגברים, קוראים להם? הם מתייצבים. הם כבר יסתדרו. נשים? אוהו.
 

זאת קמה על צד שמאל היום, לשנייה יום־שיער־גרוע, לשלישית אין בייביסיטר, והטיעון המנצח – “זה לא בדיוק תחום המומחיות שלי". אני דווקא מעריכה את הנוקדנות, ההעמקה והאחריות שעוצרים את הנשים הללו מלהסתער על כל הזדמנות להופיע בתקשורת, אבל, לעתים קרובות – היא אפילו מוגזמת.   
 

יום האישה הוא יום די מתסכל. בדרך כלל ימים שמציינים באופן מיוחד נועדו להביא למודעות איזו מצוקה בעיה של מיעוט. ואילו אנחנו, הנשים, לא רק שמצויות בכל מקום במרחב הציבורי, אנחנו גם הרוב. אז נכון, "מצוקת" המין הנשי מצויה בכל מקום. כל מחקר ועבודה סטטיסטית שעוסקים בתחום מגלים את הנתונים הבלתי נסבלים שלפיהם נשים מרוויחות פחות מעמיתיהן הגברים, הן אחוז קטן מהמנהלים והדירקטורים, אף שהוכח מדעית שחברות בניהול של נשים מרוויחות יותר. כל צפייה אקראית בטלוויזיה מעידה עד כמה בולט חוסר האיזון בין מספר הנשים למספר הגברים, בין המומחים למומחיות, בין העיתונאים והפרשנים לעיתונאיות והפרשניות.
 

עד כמה נדרש מהאישה שמקצועה הופעה בטלוויזיה להיות יפה, סימטרית ובהירת גוונים, בעוד גברים יכולים להופיע בכל לבוש ותספורת, עם כל לקות גופנית ובכל גיל. 
 

אז אף על פי שיש לנו את יום האישה, שבו מעלים על נס את תרומתן החשובה של נשים למרות המשוכות והמגבלות שהפטריארכיה השלטת הפכה כאן לתרבות – עלינו מוטלת האחריות להביא לביטולו. לא לפני שיהיה בלתי נחוץ כמובן, אבל הפיכתו לבלתי נחוץ היא לא רק התפקיד של איזו תרבות עלומה שמתקיימת סביבנו ללא סיבה, ובוודאי שאין זה תפקידם הבלעדי של הגברים. לא לא. העמידה בחזית המאבק על מעמד האישה צריכה להיות של הנשים, וכרגע, רבות מהן פשוט אינן מגויסות. 
 

“את לא יכולה להיות מה שאינך רואה" אומר משפט פמיניסטי ותיק, ועל כן, על הנשים להיאבק להיות, להיראות ולהישמע בזירה הציבורית ככל שרק ניתן. בעלות מומחיות שנוהגות לסרב להזמנות לשיחה בתקשורת שאינן נוגעות בדיוק בדיוק בדיוק לתחום המחקר שלהן, אף שברור שייטיבו להתמודד עם שאלות בנוגע לזירה דומה מאוד. נשים שביקורתיות לגבי המראה שלהן או הקול שלהן לפעמים מסרבות להצטלם, ונשים שצריכות להתאמץ כדי להגיע לאולפן ומעדיפות פשוט לוותר.

על כל אלה לראות עצמן חיילות במאבק על התפיסה הציבורית את המגדר. מדהים שזה עוד קורה ב־2016, ומדהים עוד יותר שזה טבוע כל כך עמוק, אבל נשים רבות, גם חזקות ומצליחות ביותר, עוד מודות בינן לבין עצמן, שהן פשוט לא יודעות להתמודד עם הבוסים. לבקש את השכר המגיע להן, לתבוע את הנראות המגיעה להן, להתעלם מדרישות המראה שאולי מצופה מהן. 
 

הפטריארכיה החברתית מוחלת עלינו היטב, ועל כן, לפני שנתבע מן הגברים לפרוק מעליהם שנים של הרגלים רעים, כדאי להתייצב בחזית המאבק על התודעה הציבורית של הדור הזה ובעיקר של הדור הבא – להיות שם כשקוראים לנו, ולדפוק חזק חזק בדלת – כשלא קוראים לנו, עד שתיפתח ולא תיסגר עוד.