נוסח הידיעה שפורסם בשבת בבוקר היה לקוני: “ארבעה צעירים הכו ודקרו הלילה שלושה גברים ופצעו אותם באורח בינוני. הגברים נדקרו לאחר שהעירו לצעירים שהיו שיכורים והשחיתו כלי רכב ברחוב. הגברים פונו במצב בינוני לבית החולים קפלן ברחובות, וארבעת הצעירים נעצרו".
 

"שמענו רעש חזק וירדנו למטה. ראינו בחור צעיר מנפץ את שמשת הרכב של אחד החברים. פנינו אליו וביקשנו שיפסיק”, מתאר ע’ ממיטתו כשהוא חבוש בידו, “תוך דקות הוקפנו בחבורה של צעירים שיכורים שחבטו בנו בפראות. פתאום הרגשתי איך כאב חד מפלח את גבי, וראיתי כתם דם על החולצה”. הגבר השני מאושפז עם חשש לפגיעה בכבד, ועל ראשו של השלישי ניפצו הצעירים השיכורים בקבוק והוא סובל מזעזוע מוח.
 

בפברואר פורסם דוח מקיף של משרד החינוך המשקף תמונת מצב עגומה. לפי הדוח, שמאגד נתונים שנאספו במשך שנתיים, חלה עלייה משמעותית במספר התלמידים שנופלים קורבן לאלימות קשה בבתי הספר. תוסיפו לכך את השיימינג והחרמות בקבוצות הוואטסאפ, ואת העובדה שכל נער יכול לצפות היום באתרי חדשות מובילים בסרטוני סנאף תוצרת מצלמות האבטחה (שבהם דוקרים ורוצחים אנשים בשידור חי), וקיבלתם פצצה מתקתקת.
 

אבל בתי הספר, על אף חשיבותם הגדולה כנקודת המוצא, אינם החממה היחידה שבה מטופחת אלימות במחוזותינו. גם בחברה הבוגרת נמצאת האלימות בנסיקה מתמדת. רק לפני חודש חוסלה אשתו של עד מדינה נגד ארגון פשע בצהרי היום לעיני שלושת ילדיה, ובכלל נדמה כי ארגוני הפשע נוטלים לעצמם את החופש לעשות ברחובותינו כרצונם.
 

השיח האגרסיבי שבר השנה שיאים חדשים אפילו בעולם הריאליטי. ה"צבא" שהוקם כדי לתמוך בשי חי, המתמודד שאיים והפחיד את הדיירים האחרים, משקף עד כמה רחוק מוכנה החברה הישראלית ללכת. הוא מצטרף לשיח האלים שאליו מידרדרת התקשורת הישראלית, שמחלחל ומשפיע גם על האופן שבו מתבטאים חלק מנבחרי הציבור. אין ספק, ישראל 2016 היא חברה אלימה.
 

החברה הישראלית עשירה בנציגים מתרבויות שונות. היא מגוונת, מורכבת ומלאת סתירות וניגודים. דת ומדינה, ימין ושמאל, פריפריה ומרכז, אלה הם רק אוסף קטן של המחלוקות שמאפיינות את השיח המרתק שיכול וצריך היה להתקיים כאן. הבעיה היא שבהיעדר יכולת לנהל תרבות דיון, הופכים השיח ואיתו גם ההתנהלות לאלימים. אנו מתקשים להקשיב לאדם שניצב מולנו, במיוחד אם הוא שונה מאיתנו או מחזיק בדעה אחרת. הניסיון הפתטי להאשים בכך ציבור כזה או אחר, את השירות בצבא או את המצב המדיני הוא שטחי ומצביע על חוסר הבנה. 
 

מיומנויות נכונות של תרבות דיבור אינן צומחות מאליהן. יש להקנות אותן ולטפחן. בישראל 2016 אומנם יכול כל אדם להשמיע את דבריו, השאלה מה תהיה התוצאה?
 

לצד המחלוקת והצדדים בוויכוח, אנו חייבים ללמוד להגדיר כללים ברורים בדיון. זה מתחיל בבית, באופן שבו מנהלים הורים וילדים את השיח ביניהם, ממשיך בבית הספר, גולש לרשתות החברתיות ולתקשורת, ומסתיים בנבחרי הציבור שלנו. שינוי תרבות השיח והקניית הרגלי דיון, לצד ריבוי מפגשים בין אנשים שונים וקבוצות שונות הם הכרחיים בבניית חברה חפצת חיים. 
 

עלינו לארץ מגלויות שונות בעלות מנטליות ותרבויות מגוונות. לצד האתגרים הביטחוניים־מדיניים המסובכים שבפניהם אנו ניצבים כיום, עלינו להשקיע משאבים וכוחות על מנת לחזק את החיבור בין השכבות השונות באוכלוסייה ואת החוסן הלאומי. זהו צו השעה.