אחד העסקים הכי רווחיים בבתי החולים הוא מחלקות היולדות. עבור ימי האשפוז מקבלים בתי החולים כסף נקי מהמדינה, גם אם היולדת עוברת לאחר 12 שעות למלונית נוחה במחיר מופקע. לכן ההשקעה הרבה של בתי החולים בשביעות הרצון של היולדות, ולכן שירותי הרפואה הפרטית לסוגיה שהמחלקות האלה מציעות, כמו חדר לידה טבעי, מיילדת פרטית ושירותים נוספים שמשרד הבריאות מדי פעם מגביל בשם השוויון ברפואה הציבורית.
האינטרס של מחלקות היולדות הוא שהיולדת תחזור. ערבייה או יהודייה, העיקר שתבוא שוב בפעם הבאה. זו כנראה הסיבה שאף שעובדת ההפרדה בין היולדות הערביות ליהודיות בבתי החולים בארץ נחשפה כבר לפני כארבע שנים, דבר לא השתנה. נדמה שכל הצדדים, או לפחות אלה שמעזים להרים את קולם כשמשהו לא נעים להם, די מרוצים מהסידור. אבל זה לא אומר שזה תקין. ובעיקר, זה לא פותר את חוסר הנוחות של היולדת במהלך האשפוז.
למרות ניסיונות להקל על היולדות בהגדרת שעות ביקור, קשה לומר שהעובדה שהשכנה בת אותה דת מקלה במשהו. בחלק מהחדרים שוכבות שתיים בחדר, באחרים שלוש יולדות, המרחקים בין המיטות קטנים, המקלחת והשירותים - שני תחומים רגישים לאחר לידה - משותפים, והאינטימיות דלה ופגומה.
כל כך הרבה משפחות מגיעות בהמוניהן, יושבות בשעות הביקור בחדרים ובאתרי הביקור הקטנים ממילא ברחבת חדר האוכל, וביניהן צולעות במבטים מזוגגים מהלם ומעייפות נשים בחלוקי בית חולים, שרק לפני שעות ספורות עבר גופן טראומה.
ושיא השיאים הוא שבחלוף שעות הביקור הקצרות, שנחלקות על פני שניים או שלושה מחלקי היום, נשמעים כמעט תמיד, וכמעט בכל מחלקות היולדות בארץ, תחנוני המאבטחים שהמבקרים יעזבו. עוד לא ביקרתי במחלקת יולדות בלי שהייתי עדה לעימות אלים, מילולי ולפעמים גם פיזי, בין מאבטח או מאבטחת שניסו לעשות את עבודתם, לבין בני משפחה מתוסכלים ש”בסך הכל באו לשמח יולדת”, אבל נאלצו לעזוב כדי לאפשר לה ולשכנותיה לנוח.
ה”חאפלות”, בלשונו של ח”כ בצלאל סמוטריץ’, בהמשך להעלאת הנושא ברשת ב’ אתמול, הן לא נחלת המשפחות הערביות בלבד. ביקורים המוניים, ריחות תבשילים ואנשים קולניים, לפחות במחלקות המדוברות, הם לא עניין של דת. זה עניין של תרבות. ומי שמבקרים במחלקת יולדות כבר בטח הספיקו להתרשם שזו תרבות שחולקים כמעט כל מי שחיים כאן.
אם בבתי החולים רוצים בשביעות הרצון של היולדות, עליהם להוסיף מאבטחים במחלקות, אבל במקביל לצמצם את מספר המבקרים במחלקות. נכון, זו מדינה דמוקרטית, ולידה זו חגיגה, אבל האשפוז לרוב הוא קצר ואפשר לחגוג בבית. בבית החולים צריך לנצל את הזמן כדי לנוח, להתחזק, להבריא ולצאת אל החיים.
ההצצה שקיבלנו אתמול אל המתרחש בבתי החולים היא בסך הכל שיקוף של המציאות. מצד אחד דוהרים לעבר מדינה דו־לאומית, ומנגד לא מוכנים לקבל את הלאום האחר, אפילו לא בזמן כל כך אנושי, מרגש ומשמעותי, שבו כולם מקדשים את החיים.
הכותבת היא עורכת התוכנית “מה בוער" בגלי צה"ל