החלטת ועדת השחרורים אתמול שלא לשחרר את האסיר משה קצב, הנשיא לשעבר, לאחר שכבר ריצה שני שליש ממאסרו, היא לדעתי החלטה אומללה.
זוהי החלטה שנבעה במידה רבה מהיעדר אומץ לב ציבורי ומהחשש להתמודד עם קול ההמון או לפחות קול ההמון הפמיניסטי, שניהל קמפיין אגרסיבי ולא הוגן נגד שחרורו המוקדם של קצב.
ובכל זאת, הוועדה לא הלכה עד הסוף והותירה פתח צר בדלת להתערבות בג"ץ, בכך שנימקה את ההחלטה השגויה הזאת בעיקר בהיעדר חרטה. או כדברי הוועדה: "האסיר תופס עצמו כקורבן, לא הביע חרטה או אמפתיה כלפי נפגעות העבירה". זו אמירה שהיא סוג של "הרמה להנחתה" לבג"ץ.
ובכן, ועדה נכבדה, הבעת חרטה וצער וגילוי אמפטיה לקורבנות אינם תנאים הנדרשים בחוק. מעבר לכך, מדובר בהתניה לא חוקתית.
התנאים המהותיים הקבועים בחוק מאסר על תנאי של אסירים הם בעיקר התנהגותו בכלא והיעדר מסוכנותו. על תנאים אלה עונה קצב במלואם. לכן החלטה לשחררו הייתה אמורה להתקבל אוטומטית. גם יש לזכור שכאשר שופטים גוזרים מאסר הם מראש לוקחים בחשבון שבפועל ירצה האסיר רק שני שלישים ממאסרו.
אלא שבמקרה של קצב נכנסים למשוואה הפשוטה הזאת אלמנטים זרים ולא ענייניים בצורת תנועת ההתנגדות העממית של הפמיניסטיות, שחוגגות היום ניצחון גדול, ואני מקווה שהוא לזמן קצר בלבד.
נכון, בית המשפט הרשיע את קצב בעבירות אונס והרשעה זו הפכה לאמת משפטית. אך האמת המשפטית, כפי שנוכחנו לא פעם, אינה בהכרח גם האמת האבסולוטית. אפשר לכלוא נאשם בכלאו, אך אי אפשר לכלוא את אמונתו, את מחשבתו, את נפשו, את רוחו, את תקוותיו ואת רגשותיו.
הבעת חרטה אלו מילים בעלמא, לעתים חסרות ערך. במידה רבה ניתן להגדירם כ"חרטא". קצב כבר הוכיח, כשדחה את עסקת הטיעון החלומית שהוצעה לו, שאינו רוצה לעשות שקר בנפשו. זכותו, אדם באמונתו יחיה.
אני סבור שוועדת השחרורים אינה משטרת מחשבות, וטוב שכך. שאלמלא כן, גם מילות חרטה לא יועילו והוועדה תזדקק למכשיר מתוחכם שגם בוחן כליות ולב ומחשבות.
כי גם אם קצב היה מביע חרטה מיד הייתה קמה מחאה פמיניסטית שהייתה טוענת שמדובר בחרטה ללא כוונה ושהכוונה היא החשובה. ומי המומחה שיודע לבדוק כוונה? אפילו לא ועדת השחרורים. אז מדוע להשפיל את רוחו של האדם?
אך כאמור, הוועדה הותירה פתח להפיכת ההחלטה, ובכך עשתה סוג של חסד עם קצב. אני גם מניח שזה לא היה מקרי ושזו הייתה כוונת חברי הוועדה כשהדגישו שהסיבה העיקרית להמשך המאסר היא היעדר חרטה. שאלה זו תוכרע לדעתי רק בבג"ץ.
אף על פי שההליך המתבקש הוא ערעור לבית המשפט המינהלי, עורכי דינו של קצב חייבים לדעתי לעתור ישירות לבג"ץ. זאת על מנת שאחת ולתמיד תיקבע הלכה בשאלה אם החרטה וההודאה הם תנאי בל יעבור לשחרור מוקדם של אסיר.
שכן הדרישה הזאת אינה כלולה בחוק. מקורה בסעיף כללי בחוק, המאפשר לוועדה להתחשב גם ב"אמון הציבור". מן מילה אמורפית, כללית, חסרת תוכן, משום שאין מכשיר מדידה לאמון הציבור. כל אחד מאיתנו מפרש אותו על פי השקפתו והבנתו.
אני מאמין שבג"ץ, אם וכאשר ידון בשאלה זו, יגיע לפסיקה הנכונה והראויה, שהיעדר חרטה לא מונע שחרור מוקדם.