1. בואו נתחיל ישר מהשורה התחתונה. שמעתי השבוע את פרקליט המדינה, שי ניצן, טוען שסדרות הטלוויזיה שמתחו ביקורת על הפרקליטות הן "סכנה לדמוקרטיה", והזדהיתי איתו. טוב, אולי לא לגמרי, ואולי לא עם המינוח המעט קיצוני, אבל בוודאי עם רוח הדברים. עוד רגע נגיע להסבר, אבל העסק הזה מחייב לפני הכל הקדמה קצרה.
 

מעולם לא שימשתי סנגורה של הפרקליטות. ב־19 שנים של עבודה עיתונאית יהיה קשה למצוא מחמאות שלי לגוף הזה. מעל דפי העיתון הזה שפכתי עליו במהלך השנים עשרות אלפי מילות ביקורת, ולא מעט כתבות ותחקירים. אני לא מאלה שחושבים שהפרקליטות היא גוף רע, בהגדרה. הצגה כזו עושה עוול להרבה מאוד אנשים טובים שיש במערכת. אני כן חושב שככל שהכוח בידיו של ארגון גדול יותר, וככל שנזקו - כשהוא טועה - רב יותר, כך הבקרה על עבודתו חייבת להיות קשה ומחמירה יותר.
 

הפרקליטות, למרבה הצער, לא ידעה מעולם להתמודד עם ביקורת וגם לא ידעה מעולם לבדוק את עצמה. ההיסטוריה העגומה מלמדת שכמעט תמיד כשהתברר שאנשיה חטאו, סילפו או עוולו, ידעה המערכת לצופף שורות ולהגן עליהם. פעמים רבות היא גם ידעה לקדש מלחמה על מי שמתחו עליה ביקורת. חושפי שחיתויות וסתם מי שבחרו להתייצב מול "המדינה" או מול אורגן מאורגניה, מצאו מולם את משרד עורכי הדין הגדול במדינה, יורה בכל התותחים.
 

את כל ההקדמה הזו אני שוטח, כאמור, כדי להגיד שלמרות כל זה, ולמרות הצורך לבקר את הפרקליטות, כששמעתי השבוע את פרקליט המדינה, שי ניצן, תוקף בחריפות בכנס לשכת עורכי הדין באילת את סדרות הטלוויזיה האחרונות שעסקו בפרקליטות, הבנתי על מה הוא מדבר. 
 

אגב, הצחיק אותי גם הרפלקס התקשורתי שנעלב ומיד תקף בחזרה את ניצן על ההגדרה "סכנה לדמוקרטיה". למה הצחיק? כי תקשורת שמגדירה כל הצעת חוק של חבר כנסת מהספסלים האחוריים בתואר "סכנה לדמוקרטיה", לא באמת יכולה להתלונן כשמשתמשים בפרקטיקה הזו נגדה. 

עכשיו לעניין עצמו. צרכני התקשורת הם כחומר ביד היוצר. לא אגלה את אמריקה אם אגיד שסדרת טלוויזיה שעשויה היטב, יכולה לשכנע יותר מחבורת שופטים שישבה ולמדה את החומר לעומקו. אף אחד מצופי הטלוויזיה לא קרא את מאות עמודי פסק הדין של רומן זדורוב, לא במחוזי ולא בעליון. הבת שלי, בת ה־14, גם לא ראתה את "צל של אמת", הסדרה שנוצרה על הפרשה. היא לא הייתה צריכה את זה כדי לבוא אלי השבוע ולשאול אותי למה לא עוצרים את "הרוצחת האמיתית" של תאיר ראדה ולמה לא משחררים את זדורוב, על אף שברור שהוא לא הרוצח. איך היא יודעת? הבנות בכיתה ראו את הסרט וכולם מדברים על זה. אבל לעניין זדורוב לא אכנס בדיוק מהסיבה הזו. לא קראתי לעומק את פסקי הדין ואני לא מרגיש חכם מספיק כדי לחוות דעה.
 

על מה אני כן יכול לחוות דעה? על הסדרה השנייה שעליה דיבר ניצן, "דיני נפשות" של אורנה בן דור. לפני שבועיים, הפרשן המשפטי של ערוץ 10, ברוך קרא, פרסם בעיתון "הארץ" ביקורת קשה על אחד מפרקי הסדרה. קרא צפה בפרק על פרשת חיים רמון, פרשה שאותה הוא מכיר כנראה טוב יותר מבן דור, והציג את היצירה שלה במערומיה.
 

אני ראיתי פרק אחר. פרק שאת החומרים שלו אני מכיר היטב ומקרוב. הפרק על רשות המסים. פרסמתי על הפרשה הזו סדרה ארוכה של תחקירים, קראתי בה כל מסמך אפשרי, ובפרפרזה על דבריו של ניצן הייתי אומר שאולי סדרות שמותחות ביקורת על הפרקליטות אינן סכנה לדמוקרטיה, אבל עיתונות רדודה, מניפולטיבית ושרלטנית כמו זו שעושה בן דור, היא סוג של סכנה כזו.
 

הבעיה הכי קטנה בסרט של בן דור היא הטעויות העובדתיות שיש בו. במקום אחד היא מספרת על חבורת חושפי שחיתויות שעבדו חודשים ארוכים כדי לאסוף חומר ולהעביר אותו לפרקליטות, כשבמציאות זו בכלל משטרת ישראל שחקרה חודשים והעבירה את החומר הזה. חלק מהעדים בסרט מספרים בגוף ראשון על פרשיות שלא היה להם קשר אליהן ושכלל לא אירעו בתחום אחריותם.
 

באחד המקרים היא מספרת על סוכן של רשות המסים שנמצא מת בחדרו בבית מלון ונותנת את התחושה שהאיש נרצח, ולא התאבד כפי שקבעה המשטרה. בן דור מספרת על סימני אלימות קשים שנמצאו על גופו, מה שכמובן מגביר את התחושה שהמשטרה מדברת שטויות. מכיוון שאני הייתי זה שחשף את הסיפור הזה לפני כעשור, ומכיוון שלא זכרתי שום סימני אלימות קשים שהיו על הגופה, צלצלתי השבוע אל אלמנתו של האיש. גם היא לא זכרה. 
 

אז מאיפה בן דור לקחה את הסיפור הזה? לא ברור. בן דור לא מביאה ראיה לשום טענה שלה ב־50 דקות הסרט. כלום. היא מציבה מיקרופון מול פיהם של אנשים וכל מה שהם מספרים או טוענים הופך אצלה לעובדה מוצקה. אין מסמכים, אין ניירות, אין הוכחות, אין כלום. אם עבדו איתי 50 עורכים במהלך השנים, לפחות 45 מהם היו זורקים את היצירה של בן דור לפח. השערות, טענות וספקולציות זה טוב להרבה מאוד מקצועות. לא לעיתונות. 
 

למה עיתונות כזו מסוכנת, כמו שאמר פרקליט המדינה? כי צופה הטלוויזיה, אין לו אלא מה שאנחנו מראים לו. כך הוא מגבש את דעתו על הממשלה והכנסת, כך הוא מחליט אם מתווה הגז טוב או רע, כך הוא קובע את עמדתו בשאלה אם הפרקליטות תופרת תיקים, כן או לא.  
 

בן דור מפזרת במשך שעה ארוכה הרבה עשן, ריח ואוויר חם ומייצרת תחושה של תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. שורה של עורכי דין מתיישבים אצלה בזה אחר זה על הכיסא שמול המצלמה וזורקים ססמאות מאיימות. "כל אחד נתון בכף של הפרקליטות", מזהיר אביגדור פלדמן, "הפרקליטות יכולה לחסל כל אדם שיעלה ברצונה לחסל אותו, ויהיה כוחו אשר יהיה". אולי זה נכון. אולי לא. מה שברור זה שפלדמן לא מציג הוכחה לאמירה הגורפת הזו שלו על הפרקליטות הזדונית, ובן דור למרבה הפלא גם לא מבקשת ממנו.
 

"אין פה תפוחים רקובים", מסביר אחריו גם עו"ד ליאור אפשטיין מה קורה בפרקליטות, "יש כאן מפעל לייצור רשע". גם לאפשטיין אין דוגמאות לתוצרים של המפעל הזה, אבל בן דור לא צריכה עובדות. די לה בתחושות. "יש שיאמרו שרות דוד קיבלה את התפקיד (פרקליטת המחוז - ק"ל) בזכות קשרים אישיים", היא רומזת. הלו, מה זאת אומרת "יש שיאמרו"? הרי עבדת יותר משנה על הסרט הזה. מצאת איזושהי הוכחה שמשהו במינוי שלה לא היה תקין? אם כן, ספרי לנו. אבל לא. זה כבר היה דורש מבן דור עיסוק משעמם בעניין המאוס הזה הקרוי עובדות. עדיף לרמוז רמזים.
 

אותו דבר בדיוק עושה בן דור בהמשך גם עם איתן רוב, יו"ר רשות המסים לשעבר. "יש שיאמרו שהוא עסקן פוליטי, שקיבל את המינוי בזכות קשריו במרכז הליכוד", היא מפזרת שוב ריח מסריח. "יש שיאמרו". אין לי הוכחות, אומרת בעצם בן דור, אין לי ראיות, אבל מה אכפת לי להגיד? 

מפזרת ריח מסריח. אורנה בן דור. צילום: אוהד צויגנברגמפזרת ריח מסריח. אורנה בן דור. צילום: אוהד צויגנברג

 

ואז מגיעה עו"ד אביה אלף, בכירה לשעבר בפרקליטות, שעזבה עם בטן מלאה ומספרת למצלמה איך באמת מתקדמים בפרקליטות. "מכרזים לא נעשים כמו שצריך, ועדות איתור לא נעשות כמו שצריך". האם יש לה דוגמה למכרז תפור כזה? האם היא יודעת להצביע על ועדת איתור אחת שפעלה שלא כדין? את זאת לא נדע לעולם. פשוט כי את יוצרת הסרט לא סקרן מספיק כדי לשאול. כך זה עובד בפרק, מרואיין אחרי מרואיין. הם מספרים את סיפורם, והמיקרופון של בן דור סובל הכל. כלום לא נבדק, אין ראיה לשום דבר, איך מסמך אחד שמוכיח טענה אחת שנשמעת בסרט כולו. אם זה היה פרי עבודה של כתב משוטט, שמביא רשמים של עוברים ושבים, ניחא. אבל ככה נראית סדרה שמתיימרת להציג עובדות, בתום עבודת תחקיר ארוכה של איסוף חומר? 

לקראת סוף הסרט מובאת עדות שמספרת על עורכת דין אחת בפרקליטות, שלא הייתה מוכנה להופיע בתיק נגד שוקי משעול, איש שנעשה לו עוול גדול ושאת סיפורו הבאתי לראשונה ב"מעריב" לפני שנים רבות. ההערכה אומרת, מספר הסרט, שמצפונה של אותה פרקליטה ייסר אותה עד כדי כך שלא הייתה מוכנה לייצג את המדינה בתיק נגד משעול. אם זה נכון, מדובר בלי ספק בסיפור מרתק. אבל אין לנו דרך לדעת אם הוא נכון. כי גם אותו בן דור לא טרחה לבדוק. אין לנו מושג אם יש פרקליטה כזו, איך קוראים לה, האם באמת סירבה ואם כן, אז למה. די בכך שמישהו טוען שיש סיפור כזה, שהוא ימצא את דרכו אל המסך. 
 

מכאן, קל מאוד היה לבן דור להוביל אותנו אל השורה התחתונה. אביגדור פלדמן מסביר בה שאנחנו כמו ארגנטינה, "מקום שבו לפרקליטות יש כוח להשפיע על שופטים". עוד מומחה אחר אומר משהו על העריצות של הפרקליטות, מומחה שלישי מסביר שוב על הכוח הרב שיש לה, והנה לנו המסקנה המוחצת. אנחנו חיים במדינה מפחידה. מדינת סדום ועמורה. מדינה שפחד אלוהים לגור בה. 
 

האם לפרקליטות יש כוח גדול? כן. האם יש מקרים שבהם אזרחים משלמים מחיר על הכוח הזה כשהוא מופנה לעברם? גם כאלה אפשר למצוא. האם מי שצופה בפרק הזה מוצא ראיות לרמיזות שהוא מקבל כל הזמן על זדון, על סדרתיות, על דפוס פעולה מושחת? ממש לא.
 

נגד יצירות מהסוג הזה, לא די שפרקליט המדינה ייצא. נגד זה גם עיתונאים רציניים - שעיתונות אמיתית, לוחמת ומבקרת חשובה להם - צריכים לצאת. כי אם עיתונות רצינית היא רכיב חשוב לקיומה של דמוקרטיה, אז עיתונות שרלטנית שתופסת את מקומה של העיתונות הרצינית, מסכנת את הדמוקרטיה. ואם לזה התכוון שי ניצן, אני איתו. 

2. השבוע צפויה לעלות בגלי צה"ל בשעה טובה ומוצלחת התוכנית החדשה של אראל סג"ל. זה יהיה רגע היסטורי. למיטב זיכרוני, מעולם לא החזיק איש בעל דעות ימניות מובהקות כמו אלה של סג"ל תוכנית אקטואליה משלו בתחנת השידור הצבאית. אלא מה? שהשבוע עשו בתחנה לא מעט כדי להזהיר אותנו ולהסביר לנו לקראת מה אנחנו הולכים. בקדימונים ששודרו לקראת העלייה לאוויר התבשרנו שסג"ל בא כדי "לעקוף מימין". 
 

סג"ל, כאמור, הוא אכן איש ימין. אלא שהוא לא יותר ימני ממה שרינו צרור או רזי ברקאי או יעל דן שמאלנים. ובכל זאת, לעולם לא תשמעו בגלי צה"ל פרסומת שתספר לכם על צרור, על ברקאי או על דן שהם "עוקפים משמאל". למה? כי אליהם, גם אם הם נעוצים עמוק בשמאל, מתייחסים בתחנה כאל עיתונאים. ואל אראל סג"ל, כך לפחות זה נשמע, מתייחסים כאל ימני.

אראל סג"ל. צילום: אריק סולטןאראל סג"ל. צילום: אריק סולטן