בפני צעירים בעלי רקע חרדי המועמדים להשתלב בשירות צבאי ניצבים קשיים ואתגרים ייחודיים. מאחר שרמת ההשכלה התיכונית הפורמלית של מרביתם היא פחותה ביחס למתגייסים אחרים, נתוני הגיוס שלהם עלולים להיות נמוכים יותר, וכתוצאה מכך הם עלולים להיות משובצים במסלולים שלא בהכרח מתאימים לכישוריהם. לפתרון בעיה זו נוצר בצה”ל מסלול גיוס שונה לחרדים.
במרבית המסגרות שבהן משרתים החיילים החרדים אורך השירות הוא שנתיים, וניתנת להם הכשרה מקצועית בתחומים כגון אלקטרוניקה, מחשוב, חשמל ועוד, כך שניתן לרכוש מקצוע במהלך השירות. מכך עולה שחיילים חרדים המשרתים בצה”ל יוצאים עם סיום השירות לחירות כלכלית, ויכולים להמשיך ולהתקדם בדרך לעצמאות כלכלית ופרנסה בכבוד.
מנגד, שונה לגמרי גורלם של בעלי רקע חרדי אשר עם הגיעם לגיל גיוס יוצאים בשאלה ומבקשים לשאת בנטל ולמלא את חובת השירות הצבאי. צעירים אלה מאופיינים באותם פערי השכלה של המתגייסים החרדים, שהרי כל שנות לימודיהם היו במסגרות חרדיות, אך בבואם להתגייס אין שום התחשבות מצד צה”ל במצבם זה. כמשפחה מארחת לחיילים יוצאים בשאלה ליוויתי את התמודדותם של מתגייסים עם ציון הקב”א הנמוך שנקבע להם על סמך מבחן מיון ראשון בגיל 17, שלב שבו לא ייחסו למבחן חשיבות וכן לא היה להם כמעט ידע במתמטיקה ובאנגלית. אך לא עזרו כל ההסברים והתחנונים, לא ניתן היה לקבל הזדמנות שנייה למבחן מיון נוסף. כך מגוון המסלולים שנפתח לפניהם היה מוגבל, ולרוב לא תאם את כישוריהם, והם לא יכלו להשתלב בתפקידים שדורשים השכלה תיכונית, וכן לא הופנו לקורסים פיקודיים.
גיוס חרדים, ארכיון. צילום: פלאש 90
בנוסף, במקרים רבים מובילה היציאה בשאלה לנתק בין היוצא ובין משפחתו החרדית, שמתנגדת להשתלבות בחברה הכללית. גם במקרים שבהם הנתק אינו מוחלט, היוצאים אינם זוכים לתמיכה כלשהי ממשפחתם ונאלצים להתמודד עם הישרדות כלכלית ללא הכלים לכך, ועם מצוקה נפשית הנובעת מהנתק שנוצר בינם ובין משפחתם וחבריהם לשעבר. על הקשיים הללו נוספים תחושת הזרות בחברה החילונית ופערי התרבות.
דוגמה נוספת לחוסר הבנת הצרכים מצד המערכת הצבאית היא דרך ההתמודדות עם השאלה איפה ישהה החייל ביציאתו לחופש, שהרי משפחתו אינה מתירה לו לחזור הביתה בחופשות מהצבא. התשובה שנותן צה”ל עוברת דרך קבלת מעמד של חייל בודד. אלא שגם סיוע זה מעמיד צה"ל את החייל היוצא בשאלה במלכוד: די בשיחת טלפון שקיים עם מי מבני משפחתו כדי למנוע ממנו את הגדרתו כחייל בודד ובעקבות כך גם את הסיוע הצנוע בדיור - חדר בבית החייל, בקיבוץ וכד’.
נוצר מצב אבסורדי שבו המדינה מכירה אומנם באחריותה לסגירת הפערים של בוגרי מערכת החינוך החרדית, אלא שהיא מונעת את הסיוע דווקא מאלה שבחרו לצאת למסע המורכב, לשרת בצה”ל ולהשתלב בחברה הישראלית באופן מלא.
בל נתפלא שחלק מהיוצאים בשאלה, אשר בתחילה שואפים בכל מאודם לשרת בצבא, מסיימים את המסלול הצבאי בהתרסקות כואבת. נראה שהטיפול בעניינם נופל בין הכיסאות, ורצונם הכן להשתלב בחברה הכללית אינו זוכה לאוזן קשבת. שלא כחיילים החרדים, הם יוצאים ללא השלמת פערי השכלה, ללא תעודת בגרות, שלא לדבר על לימודים אקדמיים, וללא הכשרה מקצועית. מהיכרות עם יוצאים בשאלה שנלחמו על השירות הצבאי והשתדלו למרות הכל לשרת שירות משמעותי, אני בטוחה שניתן וצריך לשנות את הגישה, ובשם עקרון השוויון לאפשר גם להם יציאה לחירות.
הכותבת היא עובדת סוציאלית ואמא במשפחה מארחת לחיילים בודדים יוצאים בשאלה
