יהיה בסדר

כשהייתי צעיר וחולי נראה בעיני כתחביב, נהגתי לכתוב על מה שהציק לי, לעתים בהרחבה ניכרת. יש מי שראו בזה אקסהיביציוניזם. אני חשבתי שרבים סובלים ממיחושים דומים והתייחסתי לטקסטים ההם כאל פורום תמיכה. עד שפסיכולוג אמר לי שמי שחי באקווריום, סופו שימצאו אותו צף במים על גבו כדג זהב. 
 

חייב לומר שאלמלא חוק הבריאות שהעביר ברק אובמה, המוחָל גם עלינו, היינו הומלסים מובהקים. מציאות שכמובן אינה נוחה במיין, כי אין בה בתים וערים אלא יערות ואגמים, והומלס הוא מי שאת שייריו הלעוסים בידי דוב מוצא פקח השמורות האזורי. הדבר אינו נאמר כדי לעורר רחמים. ההחלטה התקבלה בהכרה מלאה. ועדיין אין לי כוונה ללכת לציין את החג באחד מבתי הכנסת המשמימים בבנגור, עפולה של הצפון האמריקאי רק ללא אנשים נחמדים, גרעינים, אסאדו, פלאפל ואוכל בכלל. 
 

אני מבין מדוע יהדות אמריקה מתבוללת; אין יהודים רבים באמריקה שרוצים חלק איש באחיו. כמו שאמרה איוונקה טראמפ (לא להאמין איזה ילדים נחמדים, מנומסים ומוצלחים יש לניאנדרטל הג'ינג'י) בערב המשפחה האינטימי שערכו ב־CNN למועמדים הרפובליקנים, בנפרד כמובן. אין לה עניין לדבר בפומבי על הנסיבות שהביאו אותה להתגייר. גם אני הייתי מתגייר, אילו בעלי היה מיליונר בעל עיתון. CNN היא הרשת שעברה לגור ברקטום של טראמפ, משם יוצאים אנשיה רק כדי להחליף בגדים ולדפוק פן.   
 

זה אינו מצב נדיר שזוגות בני 60 יתומים קומפלט. מצד שני, אני מכיר לא מעט זוגות בגילנו שעד לפני שנים מעטות רצו הוריהם עם השוורים בפמפלונה. יתמות היא מצב נתון, והשאלה היא מה עושים איתה. היה נחמד אילו זכה אבי לראות מי מנכדיו, שישה במספר, ולעזור להם להמחיש במלוא חיוניותו וחנו את המיתוס שהוא סבא אבנר, אבל לא הלך לנו. אני מבוגר בחמש שנים מהגיל שבו מת ומתוודע בימים הללו ממש לכמה אנרגיה, השקעה, אופטימיות, רצון טוב וסבלנות צריך להשקיע בלהישאר חי וקיים. 
 

בחודשים האחרונים היו כמה ימים בודדים שבהם לא הייתי אצל רופאים, וכאשר אני מדדה הביתה, אני תוהה אם כל זה שווה את המאמץ. אם מבוגר היה שומע אותי, ודאי היה אומר שאסור לדבר כך, שזה לפתוח פה לשטן. אבל השטן כבר פה טרם שפתחתי פה. היה נחמד אילו היו לנו זוג הורים ג'דעים מכל צד, אבל אין לנו. הורינו שלא ממש הסתדרו בחייהם, שוכנים שנים רבות בשכנות טובה בקריית שאול.  

על רקע אירועי פסח 1996 מכנים אותי במשפחתה של אשתי, הרוצח. לא הוגש כתב אישום. לא היו משפט ופסק דין, אבל כולם יודעים שחמי, שאותו חיבבתי במיוחד מסיבות רבות, התמוטט באמצע דיון סוער איתי בערב פסח בבית האפל והקודר ששכרנו מטעם מעריב, בראשה של גבעה בהרטסדייל בשנה שבה נשלחתי לשבתון בניו יורק. 
 

חמי לא היה מזן כרויי האוזן לדברי הזולת, אולי על רקע חברותו האמיצה עם נועם חומסקי, עד שעבר ביניהם חתול שחור בעניין ישראל, שלחומסקי אין מילה טובה לומר עליה ואילו חמי ורעייתו עלו לחיות בה. אותו ערב פסח ידוע לשמצה, הפך אצלנו לשם נרדף לטרגדיה, ואיני מתכוון לגלגל את המגילה העצובה הזאת מחדש.
 

לקחתי את הילדים להביא את חמי מתחנת רכבת, שאליה הגיע מצפון מדינת ניו יורק שבה עבר להתגורר אחרי שאשתו נפטרה בתל אביב. יהודי אמריקאי כבן 80, לבוש בחולצת משבצות אדום־שחור מפלנל, של חוטבי עצים מאורגון, מכנסי ג'ינס, קוקו ארוך וזקן לבן כמו של ג'ורג' סי. סקוט כאשר גילם את המינגוויי ב"איים בזרם" וכמו של אבי שהחליט לגלם את המינגוויי וכתב ספר זיכרונות בקרוון בנמל תל אביב לפני שמת. הוא היה מסוג הטיפוסים שפעם בשבוע לפחות אני רואה אותו, או מישהו שדומה לו בצורה יוצאת דופן ומחסירת פעימה. הופתעתי ממכשירי השמיעה שהיו תחובים באוזניו של חמי. גם אני כבר הייתי זקוק לכאלה, אבל העדפתי לא להבין מה מדברים אלי מאשר להסתובב בתחושה שמישהו תוקע לי אצבע באוזן. הוא חיבק את הילדים בעדינות יתרה ונסענו הביתה דרך היערות הירוקים של ניו יורק. 
 

במהלך הסדר שהיה סוריאליסטי למדי בגלל כל הסיבות הלגיטימיות - ברבות השנים הבנתי שצריך מינימום מסובים כדי שסתם ארוחה תהפוך לסדר - אבחנתי שהוא סובל מבעיות זיכרון וקוגניציה. כמי שאביו נפטר מגידול במוח באזור האחראי על הדיבור, מיד התחלתי להפעיל עליו לחץ בלתי מתון ללכת לעשות צילום ראש. אני חושב שזה היה המעשה האחראי, הנכון והמשפחתי לעשות, אבל מכיוון שכל שיחה הייתה ויכוח, דברים הידרדרו וכך קרה שבמהלך השיחה שאולי הייתה קולנית יותר מהמקובל בערבי חג, הוא התמוטט על הפרקט בביתנו. עד שהפרמדיקים הגיעו ולקחו אותו למיון בבית החולים בווייט פליינס, כבר לא היה עם מי לדבר. זה לקח זמן קצר ביותר יחסית לזמן הרב שאנשים שאהבתי לקחו כדי למות, והוא מת בווייט פליינס. 
 

אינני יכול לחשוב על מקומות סתמיים ומשמימים למות בהם מווייט פליינס. משם החל מבצע העברת גופתו לישראל, שבה ביקש להיקבר לצד אשתו, בקשה לא תמוהה בעיני כלל. אם יש לכם קרובי משפחה שבריאותם רופפת המרבים לטייל, שדלו אותם לעשות ביטוח הובלת המנוח או דבר מה דומה. לא תאמינו כמה מסובך להעביר לישראל, ולא רק אליה, בר מינן. לא רק שני הארונות, אחד מבּדיל, הליווי הצמוד והניירת בשני הצדדים. זה תהליך ארוך ומסובך ובעיקר לא נעים. כמי שנקרא לזהות את הוריו לפני קבורתם, לפחות זה לא היה עלי. הנה לכם פסח נוסף המתויק אצלנו כטראומה משפחתית כמו הגיחה לניו יורק כולה. 
 

אינני בטוח כיצד העליתי בגורל את המשימה לכתוב “סיפור אישי" בערבי חג נחשבים. אולי בגלל נטייתי מגיל צעיר לכתוב בחשיפת יתר על נושאים משפחתיים ואינטימיים. כאשר ניסיתי להעריך כמה שנים אני עושה את זה, מיברג יכתוב לנו פורנו, גיליתי טקסט מ־1991 שהיה מרתק לשוב ולקרוא אותו. לרדת לסוף דעתי ממרחק של חצי יובל. היום לא הייתי כותב את זה. גם משום שאינני האדם שהייתי ובעיקר משום שאני מתרשם שהקוראים השתנו. שטקסט כזה יהיה מונח בשסע החוצה את ישראל 2016 ולצדו מחברו. אבל היה משעשע לשוב ולבדוק כמה אבחנות עתיקות שאינני בטוח שהשתנו בזמן שחלף. 
 

כמו שיהודים עצמאיים, בוגרים ומשוחררים מעול ילדים עשו מאימת הפסח מקצוע, אני שומע אותן תלונות מפי אנשים שיש להם פוביות פסח מאובחנות ומוכרות. אנשים ששוכרים וילה בטוסקנה דווקא בשבוע הפסח ועולים למטוס 24 שעות לפני הסדר. כאלה שמפגינים עניין מקדמי בסדר רק כדי לבדוק אם זה בסדר איתנו שייסעו לטיול שורשים בפולין שבוע לפני פסח. רק אז “השלגים מפשירים והעצים המלבלבים מוסיפים צבע וסומק ללחייה הנפולות של קרקוב". 
 

ההגדה של פסח דמתה בעיני במשך שנים רבות כאקדח טעון המונח על שולחני וקנהו מכוון אלי. ההגדה, כך חשבתי, היא כמו המוות; רעיון שצריך זמן להסתגל אליו. מלאכת קריאת ההגדה נחשבה בעיני מלאכתם של מבוגרים. פעם כשאהיה מבוגר, אולי אפילו זקן, יגיע תורי לנהל את הסדר. ערכתי לא מעט תוכניות לקראת היום ההוא. משום שלא הייתה לי פוביית־סדר וגם לא צורך להימלט וגם הנחתי שכנכד הבכור תעבור מתישהו מלאכת ההנחיה אלי (לא הייתה לי דרך לדעת שתדלג על אבי שלא חי די כדי לשאת בעול), התמקדתי בשטיגליץ סבי. באופן שבו סידרו רעייתו ובנותיו את כריות ההסבה בכיסאו הגדול; ההנאה הגדולה שגרמה לו נטילת ידיו שגרמה לעיניו לקרוץ במשובה; ובעיקר, הניסיון לרדת לסוף דעתו של הניגון שבו שר את ההגדה.

שנים לקח לי להבין שלא רק שהיה לא מוזיקלי באופן שנגד את החוק, חוץ מכמה תווים שאותם נייד באורח אקראי בלבד וללא סדר ומהם היה פורץ בבמבום מתעלה על בסיס מקרי לחלוטין, לא היה לו ניגון שניתן היה לאמץ. זאת הייתה חלטורה מתחילתה ועד סופה. וכך קרה שערב אחד מצאתי עצמי בכיסא שהיה של אבי בביתנו ברמת חן, עם ילדי מביטים בי כרב האשכנזי הראשי, עם אחת ההגדות היפות שלנו פרושה מולי ואין לי מושג קלוש כיצד להתנהל. בהחלטה של רגע פרצתי בקריאה נחושה ועניינית, נטולת כל השראה, ומיהרתי להעביר את ההגדה למשתתף לידי. לעתים נשברה אמי שבדידותה העיקה עליה ונסעה גם היא לפולין, כאילו שחסרות שם פולניות, כדי לנפוש בזאקופנה המושלגת. בהיעדרה הצטופפנו סביב שולחן הסדר ללא רועה. ללא השירים ששרו אחותה והיא כמו האחיות אנדרוס, זה לא היה זה. זה לא אני שבעטתי במסורת. זאת המסורת שהקיאה אותי. לפני שלוש שנים היו לנו אורחים לחג בסדר שהתנהל בשלג עמוק. לא היו יפים מהשירים שבקעו באותו לילה מהבקתה בלב היער ובאהבה שעלתה מהם. 

כל מי ששירת בנח"ל וחי בקליפורניה חשב בזמנו על סדר אלטרנטיבי. זה היה בימים שבהם חיפשנו יום שואה אלטרנטיבי, ויום עצמאות אלטרנטיבי ואפילו מדינה אלטרנטיבית. חשבנו על ילדי פרחים וילדיהם יושבים במעיינות חמים, אוכלים כריכי מצה עם נבטי אלפלפה וקציצות טופו ומדקלמים שורות הולמות משיריהם של חליל ג'ובראן ואלן גינסברג. את הסדר המסורתי, השגרתי, המדכא והארוך עד דמעות של ילדותנו, לא רצינו. הטקסט המעיק על מכות מצרים ועל כל מיני דכפין ורבנים שהיו אומרים, נראה בעינינו כסרט אילם בשחור־לבן שחלף זמנו. אבל ככל שעבר הזמן ואחרי החידושים האלקטרוניים שהגדירו מחדש את חיינו, הכל נשתנה חוץ מהסדר. אהה, יעיר ודאי מישהו, הטמבל הבין מסורת מהי. אבל מי שאינו מסורתי משתעשע פעם אחת לפחות ביהדות אחרת, נינוחה ופחות תובענית, החוגגת את חצי כוס היין המלאה ולא את חצי כוס הדם הריקה. החג הזה, תודו, אינו קל. אוכלים מזון מר ומסבירים לילדים שאבותיהם היו מצוברחים במצרים.  
 

זה בסדר להשקיע כמה שנים בחיפוש אחרי פסח חלופי. סוג של משבר זהות. כיוון שפסח הוא חג הניזון מכל פחדינו, הוא מעמיד את האוכל במרכז ועוסק בהפיכתו למכשיר הענשה וסגפנות. הוא חג המעצים את בדידותנו, אם אנחנו לבד. בשנים שבהן דמה פסח בעיני להצטננות נבזית של קיץ, ניסיתי הכל. כאדם המשליך עצמו על סמים כדי לברוח. השתתפתי בסדר סהרורי במיוחד בביתו של הצייר אורי ליפשיץ ביפו. היו שם דוגמנים עטויי סדינים לבנים דמויי טוגה, תאורה דרמטית, והיה מסר של דקדנס רומי. אכלנו מעיים ממולאים טחול, דג לוקוס שלם אפוי ומבוער בקוניאק וגבעולי שומר ברוטב חמאה ולימון, חזה עגל ממולא, כרוב אדום במיץ תפוזים וקרם בוואריה עם מוקה ושקדים. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, הסדר ההוא היה הפקה של אברון ואהרוני למדורם בעיתון. אין לי הסבר אחר. ערכנו סדר כמו צמחוני בהשראת ההגדה המאוירת של ארתור שיק ובה דימויים אנטישמיים לא מעטים. כדי לאזן, ביקשנו מתכונים לפסח ממטבחה של חיה־איטה לאו, שהייתה אשתו של הרב הראשי ישראל לאו. 
 

נחלנו גם לא מעט אכזבות. באותה חולשה ופיק ברכיים של טרום פסח, שגינו לא פעם וניסינו ליזום סדר עם חברים, שזה אקוסימורון ישראלי ישן. גם היום אני רואה עקבות שלו בטוויטר. אנשים צעירים ונאיביים מכריזים בגאווה שהחג הם יסבו עם חברים ולא בחיק המשפחה. הצרה היא שזה לא עובד. מדובר בסדר של אנשים מבוגרים שכל השנה הם חברים ולקראת החג עושים עצמם מעוניינים בשבירת המסגרת הצרה כדי לקיים סדר על בסיס בחירה חופשית. הרופא לא ייסע להוריה של אשתו בצפת. התת אלוף לא יסב עם אחותו וילדיה באשקלון וכולם יתייצבו עם סיריהם. כל אחד יביא מנה יצירתית ויקנו יין ביחד והתא"ל ינהל את הסדר. עוד לא היה סדר כזה. לפחות לא אחד שאני השתתפתי בו. כשבוע בערך לפני החג מתחילות עריקות. ההיא מצפת לא בטוחה אם הוריה יחיו עדיין בשנה הבאה, ובעלה הרופא אינו מביט בעיניה כשהיא מפנה אליו את השאלה. היא לא יכולה לעשות להם את זה. ההורים שרדו את השואה, עברו ברגל את כל אירופה, שטו בגיגית מחוררת לפלשתינה והקימו את עיר האמנים בצפת ועכשיו ישאירו אותם בסדר האחרון שלהם כמו כלבים? התת אלוף שכח שהוא אחראי סדר של האוגדה ואחותו תגיע עם הוריהם לבסיס. כל העסק קורס כמו בניין מצות ונופל לבסוף על ידי אלה שיזמו אותו בהתלהבות סופר־אנרגטית. הם, יותר מכולם, מרגישים מבוזים ונבגדים. 
 

היהדות כולה מקופלת בתוך הסדר. לאכול ולהרגיש אשמה. לאכול ולחשוב כמה סבלו אבותינו. ההגדה היא שיעור בייסורי גוף ובהכפפת הצורך שלנו במזון לפיתוליה של עלילת הבריחה ממצרים. זה חג אכזרי. לפחות כך זה אצלנו. העובדה שהשולחן הגדול אף פעם אינו מספיק להושיב סביבו את כל המבוגרים. הוויכוח בשאלה הקריטית מי מהמבוגרים יגלה לשולחן הילדים עם התירוש. העלבון המוטמע בהגליה ואות קין הנצרב במצחם של הגולים. במו אוזני שמעתי פעם את עיקרו של דיון כזה שהתנהל בצעקות ובפני האנשים שבהם דנו. שלא בידיעתו, התנהל שבועות קודם לכן הוויכוח בשאלה אם להזמין את דוד יעקב, הטבעוני התמהוני שיש שאמרו שהתגורר עם נחמן פרקש במערה בהרי צפת ללא גישה נוחה למים חמים. כולל הצורך לשוב ולהיזכר כיצד הוא שייך לנו. האם הוא אחיו של בנה של דודה סטפוניה שלא הלך לו קלף משוגע בחיים. בתום הבירור, כולל עיון במרשם התושבים ובדיקה מי היה בחבורה שסבא שלח לפלשתינה עם ילדי טהרן, מסתבר שהוא אכן בשר מבשרנו. אני מצאתי שהוא המרתק ביותר מבני המשפחה, בעיקר משום שדיבר בקול חרישי, ידו מסתירה את פיו. היה משהו אנושי בהלוואה וחיסכון שחצתה את קרחתו כפסי רכבת. הסתבר שהוא היחיד שנהג לקרוא את שכתבתי והיחיד שהיה מוכן לדבר איתי על הטקסט עצמו ולא על היותי שמאלני. יום אחד הוא חדל להופיע. לתומי חששתי שמת ולא ידעתי. אבל הסתבר שהגירתי נתנה את האות להגלייתו. כל המשפחות האומללות - אומללות על פי דרכן. 
 

אינני יודע מה עוד יקרה השבוע בדרך לליל הסדר, אבל אינני אופטימי. מצד שני, הידיעה שאיננו מחויבים להתייצב היכנשהו או אצל מי שרחמיהם נכמרו והם רוצים לקיים מצוות כל דכפין, יש בה הקלה גדולה. אין משהו מעצבן יותר מלהיעתר להזמנה שאינך יכול להגיע אליה מסיבות אובייקטיביות. גם חגים אחרים עברו כך ושרדנו, ופסח אינו מפחיד אותי יותר ממה שכבר הפחיד ולקח, תמיד בסמיכות זמנים חשודה ומעיקה לסדר. נעשה את שאנו עושים כל ערב. אני אקווה שלמחרת ארגיש יותר טוב. אני מניח שיהיו כמה רגעים קשים של געגוע צורב למי שאינם. אבל זו דרכו של עולם וגם על זאת אינני מתכוון לפתוח דוכן דמעות.