גם סיימון וגרפונקל וצמד הפרברים שרו דואטים אבל לא לאלה הכוונה. לא לצמד שקם למטרה זו ועליה עשה את הקריירה שלו, אלא למפגשים המקריים, המפתיעים, הדרמטיים, המסעירים והמרגשים בין זמרים שמתקיים ביניהם קשר של ז'אנר, גיל או זרם מוזיקלי, אבל המפגש ביניהם הוא חד־פעמי, בלתי צפוי, חגיגי לרוב ולשם מטרה מסוימת. על הדואטים האלה אני מדבר. 



כמו בכל רשימה - ועשיתי כמה בחיים והן עדיין מסתובבות ברשת למרות גילן המופלג - טעמו של מחברן הוא קובע ולא ניסיון חסר תוחלת לקלוע לדעת רבים שאת רובם אינני מכיר. רשימות כאלה מתנגנות בראש מחברן רוב הזמן, והוא אינו זקוק לפתוח לקסיקון או לדוג אותן בגוגל כדי לזכור את היום שבו בוב דילן בא לשיר את “פנצ'ו ולפטי" עם ווילי נלסון לכבוד יום הולדתו ה–60. 
 
יופיים של דואטים הוא באיוש המפתיע לעתים; שניים שלא עלה בדעתכם שיתפסו ראש באפסונו הזמני של האגו, לטובת ההשקעה המשותפת, המבוססת על ההכרה כי טובים השניים מן האחד. יופיים באיושים לא צפויים, מכיוון שאלביס קוסטלו אינו המועמד הטבעי לשיר עם גרג אולמן, ואם אתה מעלה את שריל קרואו לשיר עם קריס קריסטופרסון אתה עושה יותר מלדייק מוזיקלית. אתה קורץ קריצה רחבה לדמיונו של המאזין על טיב הקשר האפשרי, אם בכלל, בין השניים. הם נראים כה טוב ביחד. ואתה זוכר את השמועה על השיר שכתבה קרואו על אריק קלפטון. 
 

ברבות השנים בלטו כמה מחוללי דואטים רציניים. בי. בי. קינג היה חובב דואטים גדול והזמין את כל מי שהיה מוכן להגיע. גם משום שלעת זקנה הייתה לו התבונה לדעת שמעט עזרה לא תזיק לו אלא להפך. ווילי נלסון הוא מבכירי יזמי הדואטים, הוא לא ינוח עד שישיר עם כולם. פעמיים. גם לבו של ואן מוריסון אינו גס באורחים. וזה נכון לעוד רבים וטובים אף על פי שהמספרים אינם אסטרונומיים. אפילו פרנק סינטרה שר דואטים. וכמובן רוד סטיוארט שחכם מספיק כדי להסתתר לעתים ביום רע מאחורי כישרונו של הזולת. 
 
אם השידוך מוצלח, אין בעיני תפיסה מוזיקלית מרגשת יותר מדואט שעולה יפה. מהאופן שבו שני אנשי מקצוע מגביהים את הרף איש לרעהו ומנסים לעבור מעליו. לפעמים הדואטים צפויים ואינם מפילים את המאזין. לעתים הדואט כה הזוי וסהרורי שהחגיגה גדולה. עם כל הכבוד, עד היום אינני מבין את אלבום הדואטים של אלטון ג'ון וליאון ראסל. אני מבין מה ג'ון רצה להוציא מזה ולא את ראסל. יותר טבעי בעיני האלבום שהקליטו ראסל וג'יי ג'יי קייל או ראסל ונלסון, כמו קייל וקלפטון אחרי שנים של חיזורים. 
 
וספונטניות. דואטים אינם הפקות שמשחיתים עליהן חודשים. כולם עסוקים וכשהם טסים לכאן או לשם, יש להם יום–יומיים להעמיד שיר ולחזור הביתה. זה מה שנותן לדואט את התחושה הלא מהוקצעת שלו, המעט גסה וחפוזה. דואט טוב מרגש יותר משיר שאת בעליו שמענו שר 20 פעם בעבר. הרשימה כולה אינה יכולה להיות לטעמכם האישי. אולי חלקה. דואט הוא הרגע שבו נדמה לכם שמלאכים שרים. 

משמאל ובכיוון השעון: ג'וני קאש, בוב דילן, ג'ורג' הריסון, אריק קלפטון, ניל יאנג, ווילי נלסון. איור: נעמי ליס-מיברגמשמאל ובכיוון השעון: ג'וני קאש, בוב דילן, ג'ורג' הריסון, אריק קלפטון, ניל יאנג, ווילי נלסון. איור: נעמי ליס-מיברג

 
• כאשר הזמין ג'וני קאש את בוב דילן לתוכנית האירוח המוזיקלית שניהל במשך שנתיים בטלוויזיה, קשה היה לנחש מה יקרה. ענק הקאנטרי היה בשיא כוחו; דילן הקליט את "Nashville Skyline" בעידן קולו המאנפף. כאשר התיישב קאש ליד דילן בתפאורת הקרטון בשחור–לבן ותרם את קול הבס הנפלא שלו ל"Girl From the North Country", החליפו השניים בתים וסיימו את השיר הקצר בערבוב אקלקטי אך מושלם ומרגש של אחד משירי האהבה הגדולים של דילן. 
 
• באחת הפעמים היחידות שבהן הכריזו על הפסקת אש זמנית, עשו ניל יאנג וסטיבן סטילס את מה שנדמה היה שלא יעשו לעולם והקימו להקה. השניים שהתקוטטו ביניהם שנים רבות מי הגיטריסט הטוב יותר, חברו לגיחה חד–פעמית שנקראה “להקת סטילס–יאנג". למרבה הצער כימיה לא הייתה שם אלא רק יהלום אחד באפר הטינה הכבויה."Long May You Run" - השיר שעל שמו נקרא האלבום, הוא אחד השירים היפים והנוגים שהניבה אחת מתשלובות קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. מסע נוסטלגי עצוב על סופו של עידן, פרידה וגעגוע הכולל את השורה האלמותית "Maybe the Beach Boys Got You now". סולו הגיטרה רשום לזכות סטילס, הגיטריסט הגדול שהסולואים הפרועים של יאנג נהגו להחביא אותו.  
 
• ההפתעה והעונג היו גדולים, משום שהחיבור בין ג'ורג' הריסון ופול סיימון באכסניה של “סטרדיי נייט לייב" ב–1976, היה כה לא צפוי. "Homeward Bound" של סיימון היה שיר גדול לפני הריסון, אבל השילוב בין מחבר פס הקול של אמריקה והבריטי מהילת ארבעת המופלאים עלה יפה, והיה אחת מההברקות הנדירות שהתרחשו במעבדה היצירתית של תוכנית הטלוויזיה האמריקאית.
 
• אחרי שהתבשר שהוא חולה בסרטן ריאות נדיר וכי נותר לו זמן קצר לחיות, עשה וורן זיבון את שמעטים במצבו מסוגלים לו: הוא כתב קובץ שירים חדשים וגייס נגנים להקליט אלבום אחרון. בין החברים הטובים שבאו להיפרד ממנו ולתרום מכישרונם בלט כרגיל ברוס ספרינגסטין. "Disorder in the House" הוא לא רק שיר הרוק הסוער ביותר באלבום, אלא גם דיאלוג חם ואוהב בין חברים טובים. לעתים מחמיצים את העובדה שספרינגסטין הוא גיטריסט גדול, אבל קטעי הסולו שלו בגיטרה ישנה, שתווית המחיר עדיין הייתה קשורה אליה, הם הוכחה לנשמה שהבוס מביא לדיון ברקע ובתנאים הנכונים. 
 
• שיר לא גדול של בוב דילן - "Sign Language" - נמסר לשימושו של אריק קלפטון באלבום "No Reason To Cry", אבל קלפטון הצליח להכריח את דילן ללוות את שירו עד אולפן ההקלטות. הקלטה מחורבנת, אבל האופן המיוחד שבו השניים חורקים יחד ויוצאים אחד מקולו של רעהו, הניב סקיצה גסה שכוחה בעובדה שהיא נשמעת כטייק 2 והחלטה שרירותית שזה מספיק טוב ושהגיע הזמן ללכת לארוחת צהריים. 
 
• סיבוב ההופעות המשותף והאלבום/DVD שיצא בעקבותיו של סטיב ווינווד ואריק קלפטון, הוא תיעוד מפגש משותף של שניים מחברי Blind Faith שהניבה אלבום אחד ב–1969 ונפוצה לכל עבר. במפגש מלא להתפקע בשירים יפים קשה להצביע על אחד. אבל אין ספק ש"Dear Mr. Fantasy" של טראפיק, הוא פלטפורמה נהדרת לקולו המיוחד של ווינווד ולגיטרה של קלפטון ושיר שזכה לגרסאות כיסוי רבות. אילו הייתי מחליט להתלבט, יכול להיות ש"Can’t Find My Way Home" היה זוכה בכבוד. 
 
• אמילו הריס וניל יאנג הקליטו יותר משיר אחד יחד, אבל "Star of Bethlehem" של יאנג זוכה לשדרוג משמעותי בחבירה המיוחדת של קולותיהם השבירים של השניים. 
 
• מי שמתגעגע לקולה של לינדה רונדסטט שאינה יכולה לשיר יותר בגלל מחלת הפרקינסון שבה היא חולה, לא ימצא אזכור שובר לב יותר מהביצוע שלה ושל J. D. Souther, מהגיבורים האלמונים של הרוק הקליפורני, ל"Faithless Love". 
 
• מאז מצא אותו לונג ג'ון בולדרי שר ברחוב והביא אותו לאולפן, חש רוד סטיוארט חובה למצוא מישהו להחזיר לו טובה. הוא עשה זאת בהופעה שהקליט ברויאל אלברט הול שבה הציג זמרת צעירה בעלת קול מדהים בשם איימי בל. ביצועם המשותף של השניים ל"I don’t Want to Talk About It", גורם לשערות הקטנות על העורף לסמור. 
 
• כאשר U2 היו צעירים ומלאים בעצמם יותר מהרגיל וצילמו את "Rattle & Hum", הם הזמינו את בי. בי. קינג לאולפן כמחווה לענק הבלוז וכהוכחה לכך שהם פחות אנוכיים ממה שנדמה היה. עדיין בשיא כוחו הניח קינג את "When Love Comes to Town" בראשו של סולם גבוה במיוחד. 
 
• ההופעות העונתיות רבות המשתתפים שנוהג ווילי נלסון לארח, הן תיבות מלאות אוצרות נדירים. כמו "We Had It All", שבו ניתנת הזדמנות נוספת לשמוע את קולו המיוחד של קית' ריצ'רדס החוסה בדרך כלל תחת האקסטרווגנצה שהוא מיק ג'אגר. 
 
• יש הברקות חד–פעמיות שבדיעבד קשה לנחש כמה היינו יוצאים חסרים בלעדיהן. כמו הזמנתו של ג'רי לי לואיס את קית' ריצ'רדס לשיר איתו את "Sweet Virginia" של הסטונס. 
 
• מכל התשלובות של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, הדואט הזה של יאנג ונאש הוא הנדיר מכולם. אסגיר את טעמי הנחות ואומר כי "Sanibel" שאותו שרים נאש ויאנג, הוא שיר ענק. בקאנון של קסנ"י המלא להתפקע בבלדות נפלאות, "Sanibel" מוסר את יאנג סכריני ונוגע ללב כפי שלא נשמע פעמים רבות שבהן העדיף תוקפנות זועמת. 
 
• בוני רייט וג'ון פריין הם שניים מגדולי המוזיקה האמריקאית שתמיד נדמה שתכף יפרצו לתודעה הישראלית. זה לא ממש קורה, וודאי לא במקרה של פריין, אבל אי ידיעת החוק אינה עילה לעבור עליו. רייט אימצה לרפרטואר שלה את "Angel From Montgomery" של פריין, אבל זה תמיד רגע מיוחד כשהיא יכולה להזמין את פריין לשיר איתה את שירו. 
 
• כעשר שנים אחרי שהתפרקה “הלהקה" ב–1976 וחבריה פנו איש לדרכו, נוצרו מדי פעם מפגשים מקריים בין חלק מהחברים שניסו להצית את הקסם הישן. בעיקר נהגו לחבור ריק דנקו וריצ'רד מנואל (טרם התאבדותו שנה לאחר מכן) בברים ופאבים בחוף המזרחי. ב"O’tooles Tavern" נפגשו השניים ב–1985 והקליטו את "It Makes No Difference", אחד משיריהם היפים ביותר.  
 
• אחד המפגשים המרגשים והנדירים בין שתי בלוזניקיות מדורות שונים, היה בין סיפי וואלאס, זמן קצר לפני מותה ובוני רייט הצעירה בתחילת דרכה. השיר היה "Women Be Wise", שירה המפורסם ביותר של וואלאס, והשילוב בין הקולות מעולמות מרוחקים כרונולוגית, היה אפקטיבי ומרגש. 
 
• במשך שנים לקח אריק קלפטון שירים של ג'יי ג'יי קייל והפך אותם ללהיטים גדולים. הם דיברו על הקלטת אלבום משותף שנים רבות וקצת לפני מותו של קייל הם הקליטו את "The Road To Escondido" ש"Ride The River" הוא אחד השירים הגדולים בו. 
 
• בסדרת האלבומים שהפיק ריק רובין לג'וני קאש בסוף דרכו, הצטרף דון הנלי לקאש כדי לשיר איתו את “דספראדו" של האיגלז. נוכחותו של פורע החוק הוותיק הוסיפה משקל סגולי נחוץ לשיר הפופולרי שנשמע לרגע יותר מתרגיל מאצ'ו קליפורני. 
 
• ביום הולדתו ה–60 שצולם ושודר בטלוויזיה, הגיעו רבים מחבריו של ווילי נלסון לחגוג איתו. יכול להיות שההתרגשות היא בעיני הכותב, אבל זה היה רגע מרגש במיוחד כאשר עלה בוב דילן לשיר עם נלסון את "Pancho & Lefty", שירו המיתולוגי של טאונס ואן זאנט, מחבר שירים נפלאים וזמר שמת צעיר מדי מאלכוהוליזם ב–1997. בדרך כלל נהג נלסון לשיר את "Pancho & Lefty" עם מרל האגארד שמת לפני כחודש. הגרסה עם דילן, שהגיע במלוא נוכחותו הנרגנת, טובה במיוחד. 
 
• אחרי שטראפיק התפרקה וחבריה נפוצו לרוח, שבו הגיטריסט דייב מייסון והמתופף ג'ים קפלדי והופיעו ביחד. בסיבוב ההופעות שנקרא "40,000 Headmen" ביצעו השניים את "Feelin’ alright" הוותיק. אחת הגרסאות היותר טובות שלו. 
 
• פסטיבל הגיטרות Crossroads שיוזם קלפטון פעם בכמה שנים בשיקגו, הוא מקום לחיבורים יוצאי דופן. הדואט של קלפטון עם באדי גאי הוותיק לא היה יוצא דופן כמו גרסתם ל"Sweet Home Chicago", שגרסתו המוכרת יותר היא של האחים בלוז, ג'ון בלושי ודן אקרויד. 
 
• מרוב מבצעים וגרסאות מתקשים מאזינים צעירים לזכור שאת "Me & Bobby McGee" כתב קריס קריסטופרסון לפני שנתן אותו לג'ניס ג'ופלין. בגילו המתקדם וקולו החורק היה נחמד לראות את שריל קרואו באה לתת לו אסיסט מצוין בתביעת אבהות על שירו. 
 
• קרלוס סנטנה וג'ו קוקר אינם חיבור טבעי וקל לעיכול. מישהו השקיע בו כמה דקות של מחשבה יצירתית. התוצאה - השניים מבצעים את "Little Wing" של ג'ימי הנדריקס - הצדיקה את ההברקה. 
 
• דיוויד קרוסבי וגרהאם נאש חתומים על כמה מהדואטים היותר מרגשים והאפקטיביים בתולדות הז'אנר. דווקא "Southbound Train" הפחות מוכר שלהם, הוא אחד היהלומים ברפרטואר, כולל המפוחית של נאש. 
 
• הניסיון להנחיל לקוראים את "It Ain’t Easy", תקליטו הטוב ביותר (1971) של לונג ג'ון בולדרי, אינו עולה יפה בדרך כלל. מי שהמאמץ שווה לו ייתקל ב"Black Girl", הדואט המרגש של בולדרי עם מדלן בל. 
 
• אולי מיותר להזכיר, אבל אני מוצא ש"You’ve Got A Friend" בביצוע קרול קינג וג'יימס טיילור, ניצב על תלו כצוק איתן. 

• היה זה אך טבעי ששריל קרואו הזמינה את כריסי היינד לשיר איתה בסנטרל פארק את "If It Makes You Happy". טבעי, מרגש וחזק.

• אם לא יצא לכם, שווה להאזין לברוס ספרינגסטין וג'ון פוגרטי, שרים יחד את "Pretty Woman" של רוי אורביסון. לא פחות טוב מהביצוע המשותף של בילי ג'ואל וספרינגסטין של "Born To Run". 
 
• לציון 40 שנות הופעות באולם “ביקון" בניו יורק הזמינו האחים אולמן את אריק קלפטון להחיות איתם כמה מהשירים שהקליט קלפטון עם דוויין אולמן ב"ליילה". כל ההקשרים היו מרגשים ובעיקר הביצוע של "Little Wing" ו"Layla" עם וורן היינז ודרק טראקס בנעליו של אולמן שנהרג ב–1971. 

• מי שחושב שרנדי ניומן וד"ר ג'ון אינם ליהוק טבעי שיאזין ל"I Ate Up The Apple Tree".

• אין צורך להרבות מילים בצ'אק ברי וקית' ריצ'רדס מבצעים את "Oh Carol". 

• טאג' מהאל ביצע את "Statesboro Blues" לפני האחים אולמן. ביצוע משובח שהאולמנים הצליחו להשכיח עם הביצוע שלהם. לכן היה זה כה נכון היסטורית ומרגש מוזיקלית שאולמן הזמין את מאהל לשיר איתו ב–DVD ההוקרה שנערך עבורו. 

• ג'קסון בראון כתב את השיר "My Redneck Friend" לחברו אולמן. השניים מצליחים לגעת עמוק בביצוע משותף ל"These Days" מאלבום הסולו הראשון של אולמן. 

• ליהוק בלתי אופייני לחלוטין באלבום המחווה לזכר ליבון הלם: רוג'ר ווטרס ו"My Morning Jacket" במפגש בין הדרום האמריקאי והבריטי ב"The Night They Drove Old Dixie Down".

• זה היה מרגש בכל הקשר: אריתה פרנקלין ואנני לנוקס שרות את "Women Are Doing It For themselves". 