המהלך של נתניהו והרצוג להכשרת מערכת היחסים ביניהם הוא שקוף וגאוני בעת ובעונה אחת. שקוף, כי נאומו של נשיא מצרים עבדל פתאח א־סיסי, שלווה בהשתפכויות הנרגשות של בוז’י וביבי, הסגיר את האופרציה כולה. האקסטזה שבה התקבל הנאום הזה אצל הרצוג, שמיהר לפרסם הודעה נרגשת והיסטורית שניות לאחר שא־סיסי סיים לדבר, מתחרה רק בהתלהבות של נתניהו, שמיהר אף הוא, כמה דקות אחרי הרצוג, לפרסם הודעה דומה מאוד. עוד רגע והנשיא אובמה יורה להכין את המדשאה בבית הלבן לטקס חתימה מפואר. רק עיוור לא יראה את הכתובת המרוחה על מצחם של שני הביבי’ז (בוז’י וביבי) הללו: כן, הרינונים נכונים. אנחנו ביחד.
מדובר גם, כאמור, במהלך גאוני. עוד לא ברור למי שייך הקרדיט, למוחו היצירתי והקודח של הרצוג, או לציניות הגאונית לכשעצמה של נתניהו. עבדל פתאח א־סיסי הוא אהוב לבם הנוכחי של הישראלים. מעמדו בישראל דומה למעמד שהיה פעם לנשיא ביל קלינטון. לגייס את א־סיסי למלאכת ההכשרה והתיווך זה רעיון מנצח. רק על זה, מגיע להרצוג להיות שר חוץ. ומגיע לנתניהו שהרצוג יהיה שר החוץ שלו. הם כנראה באמת ראויים זה לזה.
עכשיו זה כבר ברור: הרצוג מתאבד על הצטרפות לממשלת נתניהו. הוא הגיע למסקנה שהוא גוסס פוליטי ואם כבר גסיסה, אז עדיף לעשות אותה במשרד החוץ. משם, אפשר רק להמריא. במקרה הכי גרוע, לא ימריא, וימצא את עצמו בדיוק במצב שבו הוא היום. אבל הרצוג, כמו הרצוג, מסוגל לייצר מיץ תפוזים טרי מלימון מיובש. הוא ישקם את מעמדה של ישראל, הוא יחרוש את הגלובוס ויעשה נפשות, הוא יתנכל לתועמלני ה־BDS באותן יכולות אגדיות שמכיר כל כתב פוליטי בישראל. על הדרך, “החברים” יקבלו ג’ובים והעבודה תוכל לנסות להחזיר את הצבע לפניהם של כל אלה שלא ממש מתלהבים ממירי רגב, מיריב לוין ומבצלאל סמוטריץ. לא בטוח שזה יחזיר גם את המנדטים למחנה הציוני, אבל זה מה שיש. הרצוג הולך על זה בעיקר כי זה הכדור היחיד שיש לו במחסנית.
מדובר במלאכת מחשבת. אם זה יצליח, אפשר יהיה להכתיר אותו כאחד התעלולים הפוליטיים המרהיבים ביותר מאז המצאת האופורטוניזם. הנה, הצרפתים שוכנעו לדחות את הוועידה הבינלאומית המפוארת שלהם “לקיץ”. ביבי גייס את א־סיסי, שאיתו יש לראש הממשלה מערכת יחסים קרובה במיוחד. מאחורי הקלעים מתרחשים דברים והם אכן דרמטיים. סעודיה, האמירויות, מצרים, ירדן והציר הסוני כולו מנסה לייצר סוג של עסקת חבילה שתכלול חידוש המו”מ בין ישראל לפלסטינים, נוסחה להפסקת אש בין ישראל לחמאס והרגעת השטח. אל תוך המרחב הזה שואב עכשיו הרצוג את נתניהו. ההערכה היא שזה ייגמר בפסגה אצל סיסי בקהיר, אליה ייגרר בשערותיו גם אבו־מאזן, הצהרה מעורפלת על מגעים לחידוש המו”מ המדיני, עליו יהיה אחראי הרצוג (באמצעות ציפי לבני?), ובא לציון גואל. או לפחות לבוז’י.
מה שנשאר זה להצטער שאין בישראל כרגע ראש ממשלה שמעוניין באמת לעשות היסטוריה, ולא רק לרתום את הרצוג כדי להמשיך למשול. ואסור לשכוח שהרצוג עדיין לא העביר את המהלך הזה במפלגה. כן, הוא מסוגל להעביר אותו. אבי ניסנקורן איתו. 16 ג’ובים לחברי הכנסת פירושם 16 ח”כים שירתמו את אנשיהם להצביע “בעד”. ויש גם את מחנה הרצוג. מול כל זה, תתייצב שלי יחימוביץ' יחד עם המחנה העוצמתי שלה, ציפי לבני וההתנגדות העקרונית-מוסרית שלה, והצירים העצמאיים למחצה. הסטטיסטיקה משחקת לטובת הרצוג: העבודה תמיד מצביעה “בעד” כניסה לקואליציה. לכן הגיעה לאן שהגיעה.
איך נתניהו ימכור את זה? איך שהוא יודע. בשיווק אי אפשר ללמד אותו כלום. הוא רוצה להיערך לימים הנוראים הצפויים לו מכיוון האירופי והאמריקאי, הוא רוצה שהקואליציה תתפקד. ומה עם נפתלי בנט? במחנה הציוני יש כאלה שמקווים, בשקט, שכשההסכם יוצג בנט יעזוב מרצונו. ההסכם, על פי כמה מקורות, יכלול סוג של הקפאת בניה בשטחים (במילים אחרות, כנראה ריסון), מגעים לחידוש המו”מ עם הפלסטינים, ואולי הליכה לוועידה בקהיר . בנוסף, גם זכות וטו לחקיקה. האם נתניהו רוצה שבנט יעזוב? יש כאלה שחושבים שכן, רק בתנאי שזה יהיה ביוזמתו של בנט. ומה בנט יעשה? בפני בנט תעמוד דילמה לא פשוטה. הוא לא מוכן לשלם מחירים מדיניים על הצטרפות הרצוג. מצד שני, הוא מאוהב במשרד החינוך, איילת שקד מאוהבת במשרד המשפטים, הוא משפיע, פועל ומושל לשיטתו ובאמונתו. למה לזרוק את כל זה? נדמה לי שהרצוג כבר קיבל את ההחלטה שלו. נתניהו קרוב לקבל את ההחלטה שלו. ואז יגיע תורו של בנט.