בשבתות אני חש געגועים עזים לשמואל "סאמק" ינאי. סאמק הגיע לארץ בגיל 13. ילד ציוני שחשב שמקומו בארץ ישראל, עזב את ביתו, נפרד מהוריו בתחנת הרכבת בפולין ומאז לא ראה אותם. הם, כמו שאר בני משפחתו, נרצחו על ידי הנאצים. את עלילות הילד היהודי יפה התואר, שלימים התברר שהוא גם אמיץ מאין כמוהו, לא אוכל לתאר בכמה מילים, אבל הילד סאמק הפך בגיל צעיר לקפטן של אוניות שהביאו לארץ מעפילים שנמלטו מאימת השואה באירופה. הוא היה מבוקש על ידי הבריטים ובפעמים הבודדות שהצליחו לעצור אותו, הוא נמלט ממחנות המעצר בקפריסין וחזר להשיט ספינות רעועות מלאות במעפילים אל חופי ישראל. לימים הפך למפקד הפלי"ם (פלוגות הימייה) ומאוחר יותר הצטרף לחיל הים והיה לסגן מפקד החיל, ורק בשל תככים וקומבינות לא מונה למפקד חיל הים.

אחרי תקופה קצרה של היכרות אימצתי את סאמק כאבא החורג שלי, מדי שבת הייתי מבקר בביתו הצנוע שבאפקה, לשם הגיעו אנשים שכל אחד מהם תותח בזכות עצמו. כשהגיע לגיל הפנסיה (65) ביקשתי מיענקל'ה הגנן להביא בשבת בצהריים שתי חביות ובהן עץ לימון ועץ שסק. יום הולדתו של סאמק חל בט"ו בשבט, ואת החביות עם העצים הכנסנו - יענקל'ה הגנן, גולי הדייג ואני - לחצר, תוך כדי שירת "כך הולכים השותלים".

נתן זהבי וסאמק. צילום: שלומית כרמלינתן זהבי וסאמק. צילום: שלומית כרמלי

באחד הימים של שנות ה־80, כשסאמק וכמה חברים הלכו לבלות בליל רביעי ולשמוע מוזיקה יוונית במועדון בדרום תל אביב, מעד סאמק על אבן שפה של המדרכה ונפגע בראשו. הוא אושפז בוולפסון ואשתו בת עמי הודיעה לי שעומדים לנתח אותו בראשו. טסתי עם גולי לבית החולים, מצאנו אותו חבול בראשו אבל הוא אמר לנו שאינו רוצה להיות מנותח ובית חולים זה לא בשבילו. "בשבת אני צריך להיות בחצר, בטח יבואו אורחים ובעל הבית איננו". חמש דקות לקח לנו לארוז את מעט החפצים שלו, להבריח אותו למכונית של גולי ולנסוע אליו הביתה. לאשתו בת עמי, שהגיעה לחדרו בבית החולים, אמרו החולים ששהו בחדר ששני בחורים גבוהים ושזופים באו אליו וחטפו אותו. בת עמי נסעה מבוהלת בחזרה לביתה שם מצאה אותנו יושבים ודופקים אלכוהול לכבוד החטיפה המוצלחת. גם בלי הניתוח המתוכנן סאמק המשיך לחיות שנים ארוכות.

בשל נסיבות כלכליות נאלץ סאמק למכור את ביתו (עם עצי הפרי שגדלו לתפארת מדינת ישראל) ועבר לדירה שכורה. הפרלמנט שהיה בחצרו עבר לחצר אחד משכניו, אבי בנדר, שהתגורר באותו רחוב. סאמק העביר לבנדר כמה מהחפצים שהיו בביתו, ביניהם מקל הליכה יפהפה, מגולף מעשה ידי אמן. את המקל הזה הבאתי לסאמק מאחת מנסיעותי לאפריקה, והוא שימש אותו זמן קצר.

השכן בנדר הוא נכה צה"ל שנפגע כלוחם בפעולת התגמול בקלקיליה, שבה נהרגו 18 לוחמים ונפצעו כ–60. בנדר סוחב את הפציעה מאז 10.10.56. 60 שנה. במקל שסאמק העביר לו הוא משתמש באירועים חגיגיים ומציין שאני האבא של המקל.

אבי בנדר. צילום: שלומית כרמליאבי בנדר. צילום: שלומית כרמלי

אחרי שראה את התמונה שלי במדור של השבוע שעבר, צועד עם המקלות של פוליקר, צלצל אלי בנדר והודיע לי שב–16 ביולי הוא חוגג בחצרו, יחד עם חברי הפרלמנט, יום הולדת 80, ומתכנן טקס חגיגי שבו הוא יעביר לי את מקל ההליכה שהבאתי מאפריקה לסאמק ינאי.

אגב, אם אנחנו מזכירים את מקלות פוליקר, ראוי לציין שמי שפיקד על אוניית המעפילים שעליה הגיע פליט השואה פוליקר האב היה סאמק ינאי. עולם קטן.

התערוכה של שלומית

בימים המחורבנים שעוברים עלי, שבהם אני ספון בביתי וסובל מכאבי תופת, אני נעזר רבות בצלמת שלומית כרמלי המתגוררת בסמוך. לכל קריאה היא נענית ומגיעה במהירות. שלומית כרמלי שייכת לאותו זן של צלמים שמסתובבים יומם ולילה ברחובות הערים, והיא מתעדת כל דבר שזז בעין רגישה ובמקצועיות שאין רבות כמותן. השבוע ביקשה ממני שלומית לכתוב עבור קטלוג כמה מילים על עבודותיה שיוצגו החל מ–28.6.16 במוזיאון רמת גן (הפתיחה החגיגית: 20:00). שמחתי ועשיתי זאת בלב שלם, כי אני מכיר את הצילומים ואחד מהם אף תלוי בביתי. וזה מה שכתבתי בקטלוג:

"שלומית כרמלי הקדישה בשנים האחרונות אלפי שעות שוטטות בפינות הפחות זוהרות של גוש דאנס והאירה אותן בצילומים שזועקים "הלו!!! - רדו מהפנטהאוזים, ממדורי הרכילות, מההשקות, מגיא פינס והפלצניות המעושרות–מאושרות–מעושנות, מהשטיח האדום. רדו לרחובות האמיתיים, שם גר רוב הציבור בבתים מיושנים שיושביהם מייבשים כביסה על חבלים במרפסת הקטנה, רדו לרחובות הצפופים המרושתים כבלי חשמל מימי קום המדינה, לכו על מדרכות שבורות, אמצו את העיניים ותראו את הזקנה במרפסת, את חתולי הרחוב ואת המרזבים שעלולים להתפרק בכל רגע.

אלנבי בכיפור. צילום: שלומית כרמליאלנבי בכיפור. צילום: שלומית כרמלי

"בעידן שבו כל פוץ עם אייפון חושב שהסלפי שלו הוא יצירת אמנות, וכל רכלן–יחצן עם טֶלֶה במצלמה מרגיש את עצמו פפראצי–על וחושב שעל תמונת סלברדרעק מחטט באף הוא ראוי לפוליצר או לפחות לפרס סוקולוב, מופיע התיעוד של שלומית - שָקט, נוקב, נותן מכה קטנה בבטן וגורם למתבונן לרצות ללכת ולסייר ברחובות ובסמטאות שמהם היא מביאה את תמונת המצב, דקות לפני שהעיר הראשונה על בתיה הקטנים והישנים תהפוך למפלצת של מגדלים מכוערים ומוארים בתאורה מלאכותית, ותהיה לעיר שאיבדה את אור השמש, שקשה לראות בה חתיכת שמיים.

"ה'עיר ללא הפסקה' עוצרת לרגע בקליק של שלומית, שמביאה למתבונן תמונת מצב שהיא בדרך כלל קודרת, מעציבה, מעוררת מחשבה. צילומיה מלאי רגישות, חום ואהבה, ומהולים בעצב ובדאגה".