אנחנו חיים בעידן של ניפוץ מוסכמות. חשבנו שהעולם הערבי לא ישתנה לעולם, והנה, הוא לא רק משתנה, הוא מתמוטט. ומי שבינתיים שורד, מתקרב לישראל ומבקש לשתף עמנו פעולה. חשבנו גם שארצות הברית תשמור על עליונותה ולא יהיו לה מתחרים במזרח התיכון. והנה, ארצות הברית נסוגה, אולי רק לעת עתה, מתקרבת לאיראן ומפנה כתף קרה לבנות הברית הסוניות שלה ובמידה רבה גם לנו. עוד חשבנו שהאיחוד האירופי הוא הכוח העולה, שהיורו הוא מטבע המחר, ושגורלנו תלוי ביכולתנו להסתדר עם שוודיה ודומיה. והנה, בריטניה יוצאת מהאיחוד, היורו נכשל וכלכלות מדינות אירופה נחלשות תחת עול המהגרים מארצות האסלאם.
בימים אלו אנחנו עדים לקריסה סופית של תפיסה נוספת. כבר למעלה משני עשורים - כן, מאז תחילת תהליך השלום המזויף עם הרשות הפלסטינית - כל המי ומי אומרים לנו כי הבידוד המדיני ההולך וגובר של ישראל הוא פונקציה ישירה של היעדר שלום בינינו לבין הפלסטינים. הכל יתהפך בן ליל, אומרים לנו כולם, ברגע שנסכים לוותר על ירושלים, נגרש מאות אלפי יהודים מבתיהם ביהודה ושומרון ונמסור את בקעת הירדן למישהו אחר.
והנה, בלי ששמנו לב, אנחנו בעידן של פריחה מדינית, וזאת בלי לוותר על ירושלים, ותוך הפשרה מסוימת של הבנייה ביהודה ושומרון. ולא רק שיש מדינות שמוכנות לסחור איתנו, על אף שאנחנו מדינה בלתי מוסרית כביכול - פתאום מעריצים אותנו ממש. בשבוע שעבר נשיא רוסיה ולדימיר פוטין נשא דברים בפני המועצה הרוסית להיסטוריה. פוטין הסביר מדוע לדעתו חובה על הרוסים להכיר את ההיסטוריה שלהם, בייחוד בתקופת מלחמת העולם השנייה. אין עתיד לעם שאינו מכיר את ההיסטוריה שלו, הוא טען ונתן את ישראל כדוגמה לחברה מוצלחת בזכות המודעות ההיסטורית של אזרחיה. האזכור של ישראל במעמד הזה מראה כי ככל הנראה לא רק שיקולים כלכליים ואסטרטגיים מביאים את פוטין להתקרב אלינו.
וזו לא רק רוסיה. בשבוע הבא ייצא ראש הממשלה בנימין נתניהו לביקור בן חמישה ימים באפריקה. במהלך הביקור הוא יגיע לאוגנדה, קניה, רואנדה ואתיופיה, וייתכן כי באחת המדינות יתקיים כינוס שאליו יגיעו מנהיגים של מדינות אפריקאיות נוספות. אומנם אפריקה היא לא רוסיה, אבל היא מאוד חשובה.
אפריקה כמגרש משחקים גלובאלי
כבר למעלה ממאה שנה אפריקה היא מגרש המשחקים של המעצמות. בסוף המאה ה־19 כמעט כל היבשת הייתה מחולקת בין המעצמות הקולוניאליסטיות האירופיות. עוד לא הספיקו ארצות היבשת להשתחרר מהשלטון האירופי, ושוב נכנסו המעצמות לשטחן - הפעם היו אלה ברית המועצות וארצות הברית, שטיפחו וגיבו בנות חסות כדי להרחיב את כוח השפעתן.
מאז הסתיימה המלחמה הקרה, מדינות רבות לוטשות עיניים לאפריקה ורואות בה כר נוח לפעילות עסקית ואסטרטגית. ב־15 השנים האחרונות עוברים הסינים ממדינה למדינה, וחותמים על חוזים לפיתוח מקורות הטבע האדירים של אפריקה. בתוך כך הופכת סין למעצמה המשפיעה ביותר ברמה הכלכלית באפריקה.
את האמריקאים זה לא מטריד. הם לא רואים בפעילות הכלכלית המוגברת של סין באפריקה אקט שמאיים עליהם, או שהם אינם מבינים כי ככל שסין תתחזק יותר ביבשת, היא תתחיל לאיים גם על המעמד שלהם באפריקה. בהתעקשות של האמריקאים, שמדינות אפריקה יכבדו את זכויות האדם ויאמצו את הדמוקרטיה, הם מסכנים את מעמדם העסקי והמדיני.
גבון, מעצמת הנפט, היא דוגמה לכך. נשיא המדינה עלי בונגו הוא מוסלמי אנטי־איראני ופרו־מערבי, והוא מעוניין בקשרים כלכליים עם ארצות הברית. לעומתו ג'ון פינג ראש האופוזיציה ובכיר באו"ם לשעבר, מעדיף את סין. עכשיו, על פי מקורות עסקיים הפועלים במדינה, בשל חוסר שביעות רצונם ממצב זכויות האדם במדינה, האמריקאים מתרחקים מבונגו ובכך מסכנים את מעמד חברות הנפט האמריקאיות הפועלות בגבון.
לצד זכויות אדם, גם הנושא הביטחוני עלה לראש סדר העדיפויות של האמריקאים באפריקה, לפחות מאז פיצוץ שגרירויות ארצות הברית בטנזניה ובקניה ב־98'. בזמן ממשל בוש אומנם הוקם פיקוד צבאי חדש בג'יבוטי, אולם המדיניות של ברק אובמה - להוריד הילוך במאבק בתנועות הג'יהאדיסטיות - לא פסחה גם על אפריקה, ותעיד על כך הפעילות הרפה שלהם במערכה נגד בוקו חראם בניגריה ונגד ארגוני אל־קאעידה בסומליה ובקניה.
בתוך הוואקום הזה נכנסות לזירה האפריקאית מעצמות אזוריות. איראן למשל רואה באפריקה אפיק להרחבת ההשפעה שלה על המזרח התיכון. בחודש שעבר דיווח ה"וול סטריט ג'ורנל" על הפעילות המיסיונרית הענפה של איראן וחיזבאללה במערב אפריקה - בתי מדרש שיעיים פעילים כיום בקמרון, ניגריה, גאנה וגם בטנזניה.
בעוד שבשנת 80' האסלאם השיעי לא היה קיים באפריקה, על פי סקר של מכון פיו כיום 12% מהמוסלמים בניגריה, 21% בצ'אד, 20% בטנזניה ו־8% בגאנה הינם שיעים. חלק גדול מפעילות ההמרה הדתית מבוססת על הפזורה הלבנונית באותן מדינות, דבר שמחזק את קני התמיכה בחיזבאללה באזור.
במהלך כהונתו של מחמוד אחמדינג'אד כנשיא איראן, השקיעה טהרן משאבים אדירים באפריקה. שיתוף הפעולה עם סודן התהדק, וניתן אישור לצי האיראני לפעול בקרן אפריקה באריתריאה. אבל השנה התהפך המצב: בעקבות לחץ של מנהיגי ערב הסעודית, ניתקו ג'יבוטי, סומליה ואיי קומורו את יחסיהן עם איראן. סודן השתתפה במערכה הסעודית נגדה בתימן, וככל הנראה אריתריאה אפשרה לסעודים לצאת למתקפות בתימן משטחה.
הזדמנות זהב לישראל
בשנים האחרונות גם ישראל מעמיקה את הקשרים שלה עם מדינות אפריקה. המנהיגים האפריקאים רואים בישראל מקור עשיר של טכנולוגיה וידע ביטחוני וכלכלי שכדאי להם לנצל. עם צמיחה כלכלית של כ־6% לשנה, השוק האפריקאי מהווה אפיק לא רע לחברות ישראליות בשלל תחומים. ההיסטוריה מלמדת שבאפריקה אין בריתות קבועות. כל מדינה יכולה לשחק במגרש הזה אם יש לה מה להציע. הנה, על פי הדיווחים, ישראל, איראן וגם ערב הסעודית פועלות באריתריאה.
וככל שלמדינה יש יותר מה להציע, היא תקבל יותר. כך אפשר לראות איך להשקעות הכלכליות והביטחוניות של ישראל באפריקה יש השלכות משמעותיות על מעמדה בזירה הבינלאומית. הודות להתנגדות מדינות אפריקה החברות בסוכנות האו"ם לאנרגיה אטומית, בספטמבר אחרון נפלה הצעת החלטה לדרוש מישראל לפתוח את מתקני הגרעין שלה לפקחי האו"ם.
לפני שנתיים נפלה הצעת החלטה במועצת הביטחון להכיר במדינה פלסטינית, לאחר שניגריה ורואנדה סירבו לתמוך בה. הסירוב הזה היה תוצאה ישירה של העמקת הקשר בינן לבין ישראל בשנים שקדמו להצבעה. מי שהיה אחראי לתהליך הזה היה שר החוץ דאז אביגדור ליברמן, שבמהלך כהונתו ערך שני ביקורים ממושכים באפריקה.
אפשר לצפות כי במהלך ביקורו של נתניהו באפריקה יתהדקו הקשרים בין ישראל למדינות היבשת ותוצאותיהם יורגשו גם בזירת האו"ם, במוקדם או במאוחר. וזה מחזיר אותנו לתפיסה השגויה שאירופה היא השחקנית המשמעותית היחידה בזירה הבינלאומית.
באמצעות מדיניות חוץ המבוססת על היתרונות האדירים של ישראל, אנחנו רוקמים ומחזקים את יחסינו הכלכליים, המדיניים והאסטרטגים עם שלל מדינות באפריקה, באסיה ובדרום אמריקה. ההחלטה של ארדואן לחדש את היחסים איתנו היא תוצאה של המצב הזה. כדי שנפיק את המרב מהאביב המדיני שלנו, חשוב שנדע שאנחנו בעיצומו.