הבר סגור, נפתח שוב אחרי החופה", השמיעה הברמנית היפה את המשפט הכי מלחיץ שאני מכיר (אחרי "הביל במישור החוף") - כי לך תתמודד עם טראומת החתונה בלי אלכוהול - מעתה ועד שהרב שבטוח שהוא מינימום קטורזה יניח את הכוס מתחת לרגלו של החתן. גם ככה לא קל לך אחרי שעתיים נסיעה בפקקים של חמישי בערב מתל אביב לכיוון השרון, במהמורות שצלחת עם היונדאי כאילו מדובר בג'יפ, ובנער המעצבן עם הסטיק־לייט שכיוון אותך לחניה שתכריח אותך לצעוד בנעליך הטובות בתוך "פודרה" של חצץ גרוס.
את טענותי כלפי מנהגי המקום, במה שזכה לשם "עונת החתונות", שטחתי כאן לפני כשנה, אבל ביום שישי בערב נוכחתי שאפשר גם אחרת. מאחר שלא ביקשתי את רשותו של הזוג הצעיר, לא אפגע בפרטיותו, אלא רק אציין שמדובר היה במסיבת חתונה שנערכה כמה חודשים אחרי הטקס הרשמי בארצות הברית (היא אמריקאית, הוא ישראלי). האורחים התכנסו לעת ערב בחצר הבית במושב שבו גדל החתן, אי שם בצפון הארץ. בריזה נעימה הפיגה לרגע את השרב הכבד, ועמדות קייטרינג הגישו אוכל נעים וטעים, בלי לנסות להרשים ובלי אותן "עמדות" שנוהגים לפתוח לאורחים המורעבים כפיצוי על האיחור "המסורתי" בחופה. הבר הפשוט היה בשירות עצמי, בלי פרחי־ברמנים שמתאמנים על הקהל בקוקטיילים מאלכוהול מזויף. האורחים הסתובבו במתחם ואשכרה דיברו זה עם זה, כשברקע דאג זוג מוזיקאים לייצר אווירה נעימה של פיאנו־בר, במקום של מועדון.
האהבה הייתה באוויר - כמילות אותו שיר שפעם הצעיד אלפי זוגות אל מתחת לחופתם - ואני לא מדבר רק על אהבתו של הזוג הצעיר, אלא גם על השמחה של קבוצת אנשים מצומצמת על ההזדמנות להיפגש: כל האירוע כולו מנה כ־150 מוזמנים שהתחלקו באופן שווה בין חברים של ההורים, משפחה קרובה והחברים הצעירים יחסית של המתחתנים. לא היו שם עמיתים מהעבודה, לא היו קרובי משפחה רחוקים כל כך עד שאתה בקושי מזהה אותם - שלא לדבר על ילדיהם המטומטמים שמביטים בך בחוסר עניין מופגן, לא היה שם אפילו מילימטר של "שואו אוף". סרטון ערוך בן כמה דקות של החתונה המקורית בארצות הברית הוקרן, אחר כך בירכו ההורים והמשפחה, אחת הדודות ממשפחת הכלה שהגיעה למסיבה בישראל נשאה נאום נרגש, ואת הטקס חתם נציג החבר'ה מהיחידה (החתן היה קצין ביחידה מובחרת), הכלה לבשה שמלה פשוטה שהוכיחה שמידת יופיין הטבעי של כלות עומדת כנראה ביחס הפוך למחיר השמלה המפונפנת, תוספות השיער, הפרנץ'־מניקור והאיפור המוגזם. החתן לבש חולצה לבנה בשילוב הפריט הכי מחויט שיעלה על הדעת בהתיישבות העובדת: מכנסיים שאינם ג'ינס!
מצגות הפכו כבר ללחם חוקן של חתונות, אבל בעוד בחתונה "ממוצעת" אני נידון לצפייה בפיצ'רים מביכים שצילמה חברה שבטוחה שהיא במאית מבוזבזת, ושנפתחים, כיאה ל"חבר'ה", במוזיקה ההיא של "חברים" (זאת שתגרום לך גם מתוך שינה לתרגל את אותן חמש מחיאות כפיים מהירות) - וכוללים מגוון של בדיחות פרטיות שלא אבין (ולמען הסר ספק גם איני רוצה להבין), הרי שכאן, הודות למסגרת המצומצמת - לכל מילה הייתה משמעות. מאחר שמדובר בצפון הרחוק־יחסית, לן חלקנו בצימרים סמוכים, מה שהוביל לשמחה בתוך שמחה בדמות בראנץ' נינוח בבוקר שלמחרת. כיף גדול.
אף על פי שהייתה זו החתונה הכי טובה שבה השתתפתי בשנים האחרונות, אני לא טוען שיש רק דרך אחת לחגוג, אלא פונה לשכל הישר ולהיגיון החברתי והכלכלי של המתחתנים: במקום לשפוך כסף מיותר על אירוע שלמרות כל מה שיאמרו לכם (מתוך נימוס כמובן: כמה זה מיוחד, כמה האוכל טעים, כמה השמלה של הכלה מ־ה־מ־מ־ת ושאר שקרים שאנשים נוטים למלמל אגב לחיצת ידיים ומסירת הצ'ק - חבל שלא שמעתם מה הם אמרו אחר כך ברכב) ייראה בדיוק כמו החתונה שלפניו והחתונה שאחריו, למה שלא תחשבו על מה שבאמת יעשה לכם טוב? באותו מחיר בדיוק תוכלו לסגור חוף ים ביוון או טירה בסקוטלנד או מתחם צימרים עם בריכה או כל מקום שיעשה לכם טוב, הזמינו רק את מי שבא לכם לראות ביום שאמור להיות המאושר בחייכם, השקיעו באוכל טוב באמת, בבגדים שתיהנו ללבוש גם בהמשך - ובעיקר, נסו ליהנות במקום להסתובב מורעבים (הכלה בצום של שלושה שבועות כדי להיכנס לשמלה) ומותשים בין אנשים שאתם לא מכירים אבל שהיה חשוב להורים שלכם להזמין.
על פי רוב עיני אינה צרה בפרנסתם של אחרים, אבל ביום שבו ייסגרו כל אותם "גני שקר כלשהו", יש סיכוי שאתחיל להאמין מחדש במוסד הנישואים. בינתיים, אל תסגרו את הבר בחופה, אחדים מאיתנו עדיין מעדיפים למלא את הכוס, במקום לראותה נשברת.