אז הוא הציע שאני אבדוק אותו כשאני יושבת עליו. אף אחד מהרופאים בחדר לא הרים את הראש. אני לא חושבת שזה היה במזיד - הם פשוט לא שומעים הערות כאלה, הן חסרות קול עבורם. הן עוברות ליד האוזן כמו הדלי עם הגלגלים לניקוי המסדרון. 

גם אני לא עשיתי עניין. הייתי באמצע מבחן מעשי ובסך הכל הייתי צריכה לבדוק כמה דברים בסיסיים כחלק מהקריטריונים לסיום הסבב. עוד כמה שאלות, עוד קצת נגיעות והשנה החמישית ללימודים מאחורי. הבדיקה בדרך כלל נעשית בשכיבה, אבל הוא היה קצת מבוגר וקצת לא הרגיש טוב ובכל זאת מאושפז כבר תקופה מסוימת בבית החולים, אז שאלתי אותו אם הוא מעדיף לבצע את הבדיקה בישיבה או בשכיבה. שום דבר שאמור להרים להנחתה כזאת. רופאות, אחיות ונשים בכלל בצוות המטפל שומעות את זה כל יום. הן שומעות וחוות דברים קשים מאלה. אז הוא התלוצץ - מה כבר קרה? תפסיקי לקחת את הכל כל כך מילולי. הוא לא באמת התכוון שתשבי עליו!

כנראה שלא.

לא מצמצתי. הסתכלתי סביב וכשהבנתי שתגובה זועמת לא תגיע מהסביבה, עניתי בחצי חיוך: "פחות", בידיעה שעכשיו אני צריכה להמשיך לבדוק אותו בשיא המקצועיות כדי לקבל את הציון הטוב ביותר שאני יכולה להוציא.

אחר כך חברים טענו שאולי זו הייתה חלק מהבחינה. כאילו כל סטודנטית לרפואה צריכה כחלק מההכשרה המקצועית שלה להתאמן בסיטואציות סקסיסטיות. זו מחשבה הגיונית. צריך לחשוב על המקבילה הגברית כדי שהסטודנטים הזכרים לא ירגישו שהם מקבלים הכשרה פחות מושקעת.

חברות אחרות טענו שזה הגיל. שגברים בני 50 ומעלה שייכים עוד לדור שלא מסנן את כל מה שעובר לו בראש ושהזמן יעשה את שלו, הדורות יתחלפו והשיח ישתנה. אולי גם הן צודקות.

אף אחת לא הייתה מגישה תלונה, חלילה, על הערה כזאת. הרי אין פה נגיעות, לא נעשה כל נזק, אפילו הציון הסופי היה בסופו של דבר לא רע, מה שמוכיח שיש לי היכולת להמשיך הלאה במצבי לחץ אף על פי שהדבר האחרון שרציתי זה לערוך בדיקה פיזיקלית. אין כאן שום דבר אישי. אני הייתי בתפקיד שלי, והוא היה בתפקיד שלו והבוחנים, ובכן, היו בשלהם, וכולם יצאו מהחדר מרוצים. אף אחד לא עצר לחשוב על הסיטואציה שהייתה שם, מלבדי. הססמוגרף של אף אחד לא הצביע על תנועה חריגה.

אם לא הייתי צריכה לכתוב טור פעם בשבוע, יכול להיות שגם אני לא הייתי חושבת על זה פעמיים.

אמא ואבא שלי קוראים עכשיו את השורות האלה ושומעים על זה בפעם הראשונה. כמו שאני מכירה את ההורים שלי, אבא שלי עכשיו מצמיד את הלסתות חזק כמו שהוא עושה כשהוא עצבני, ואמא שלי כבר ארגנה אמצעי לחימה. אף אחד לא יגיד דבר כזה לבת שלהם. כמה חבל שהם לא מלווים אותי לימי הלימודים שלי כפי שליוו אותי ביום הראשון ההוא של כיתה א'. איזה מזל שהם לא מלווים אותי.

אני לא פראיירית אני. אני עונה ולא מתביישת ובטח שלא מתעלמת מהערות שגורמות לי להרגיש לא בנוח - וגם אני קפאתי. זה היה מצב זניח ואידיוטי, כזה שכל אחת (!) עוברת בחייה לפחות כמה פעמים וקפאתי, גם אם לכמה שניות. בפעם הבאה שתשמעו על נפגעת תקיפה מינית, רצינית יותר, מוחשית יותר, ששואלים אותה למה היא לא עשתה שום דבר, התשובה היא שהיא פשוט לא האמינה שזה קורה לה. היא לא הבינה שזו היא וזה הוא וזה מה שהוא עושה. עושה לה.

הוא בסך הכל הציע לי לשבת עליו. הוא לא התכוון באמת. והתגובה החברתית הראויה הייתה לצחקק ולהמשיך הלאה, וזה פחות או יותר מה שעשיתי. אבל מאז שיש לי בת כל מה שאני חושבת עליו הוא שאי אפשר להשלים עם התלוצצויות כאלה, זה פשוט לא מצחיק. זה מביך ודוחה. גם אם הוא בן 70 והוא לא התכוון לזה מילולית. גם אם כל מיני אנשים יקפצו עכשיו ויגידו שכבר אי אפשר להגיד שום דבר לאף אחת וכל השיט הזה, כאילו כבר אף אחד לא יודע לזהות סיטואציות חברתיות ואת ההבדל בין טוב לרע ומתאים מול מבחיל.

בינתיים נשים הולכות ותופסות עוד ועוד מקומות במקצועות שהיו שמורים לגברים בלבד, ויש כאלה שעדיין לא מצליחים להתמודד עם זה. לפני שהיא אשת מקצוע היא אישה, וזה הופך אותה לקצת פחות טובה או קצת יותר אובייקט בעיניהם. והנה באה עוד פעם זאת עם המשנה הפמיניסטית שלה ולמה לאכול לנו את הראש בשישי בצהריים, אבל וואללה - מישהו סיפר לי השבוע בדיחה אחת יותר מדי שכללה אותי יושבת עליו ואין לי כבר כוח לשמוע את ה"בדיחות״ האלה.

אז המסר שלי לשבת הוא כזה: אם אישה לובשת מדים לבנים, זה לא בהכרח אומר שהיא חלק מסרט פורנו שמצולם עכשיו בבית החולים. יכול להיות שהיא פשוט באה לבדוק אתכם.