1. חמישה ימים נותרו עד טקס הפתיחה של אולימפיאדת ריו 2016, ועדיין לא ידוע אם המשלחת תמנה 48 ספורטאים או רק 47. הסיבה לכך היא מטילת הכידון מרגריטה דורוז'ון, שתנסה להשיג היום תוצאה של 60 מטרים כהוכחה לכשירותה. בכל הניסיונות שלה עד היום היא לא גירדה את 49 המטרים. הערב היא תנסה בפעם האחרונה, כי זהו, זה נגמר. אפשר - ואולי צריך - להעביר דאחקות על אתלטית אוקראינית-ישראלית, שהחל מ־1 בספטמבר לא תהיה לה הכנסה וגם לא למאמנה. אבל בשבילה זו מלחמת קיום כי האלטרנטיבה, לחזור למולדתה, שווה 217 יורו בחודש. כאן, בארץ הקודש, זה פי חמישה בתוספת מלגות והטבות, וכל מה שהיא צריכה לעשות זה להגיע לריו. אז היא לא תגיע, וזה ברור גם לה, אבל ההצגה מבחינתה חייבת להימשך. אחרי הכל, בקיץ הבא יש אליפות עולם ואולי האיגוד הרקוב ישכנע את היחידה לספורט הישגי לא לוותר עליה.



יותר מדי שנים איגוד האתלטיקה מתנהל כאוטונומיה. חובה לקוות שבשובה של המשלחת לישראל תתבצע קודם כל בדיקה מעמיקה על הפעילות החסויה שם, תפורק ההנהלה ויוגדל הפיקוח על ערימת השרלטנים הזאת. אין אתלטיקה בישראל כבר יותר מדי שנים. פה ושם מתחתנים אתלטיות ואתלטים זרים, כמו חנה קנייזבה ודונלד סנפורד, עם ישראלים ומספקים לנו את האשליה שאנחנו שווים משהו. אבל אנחנו כלום. האתלט האיכותי היחיד שיוצא לריו וגדל בארץ הוא קופץ הגובה דימה קרויטר. גם רצי ורצות המרתון (למעט אחת), הם טרמפיסטים שניצלו את ההקלות במינימום האולימפי. יחלפו כאן דורות עד שרץ שלנו יסיים מרתון אולימפי בין 20 הראשונים, כמו היילה סטאין. אנחנו פשוט לא שם.



במקרה של דורוז'ון הפיקוח על אימוניה גובל בשערורייה ובזלזול. הגברת לא התחרתה מהקיץ שעבר, יצאה לאוקראינה והאריכה את שהותה שם לעשרה שבועות. מאמנה אלכסנדר דריגול בכלל התאמן ביידוי פטיש – ואף אחד כאן לא ידע כלום. מיד עם נחיתתה בארץ התברר שהיא פצועה בשריר המקרבים. ניסו למכור לנו בלוף שזה קרה לה באימונים, אבל שבענו כבר שקרים ברוסית או באוקראינית. שייתנו לנו חומר חדש כי עייפנו. אם לא יתייחסו לאתלטיקה הקלה כאל פרויקט לאומי שייצר לפחות 300 אתלטים תוצרת הארץ בתקופה של שמונה שנים, אז חבל"ז. כי כרגע אין כלום. לתשומת לבה של שרת "הכפיים", מירי רגב, שנוסעת השבוע לבלות בריו. פרויקט לאומי באתלטיקה קלה חשוב הרבה יותר מייבוא של מומחה לכדורגל, שיוציא כאן שם רע לחלטורה בעלות של מיליוני יורו.



2. בריו נשלמות ההכנות. כבר עכשיו ברור שהמתקנים יהיו מוכנים, אבל הנוף סביבם לא משהו. לפי דיווח אמש, הרכבת הקלה החיונית כבר ביצעה נסיעת מבחן, אבל הפועלים שסבלו מהלנות שכר תכופות לא ממהרים להשלים את עבודות הסיום. זה אקט ידוע במדינות מתפתחות, מלאות באינטרסנטים ובאיגודים מקצועיים.בדיוק כמו אצלנו.



3. הג'ודוקא שגיא מוקי יוצא לריו. הוא פגוע בגב ומספרים לנו שזו דלקת בעצב, אבל סביר להניח שזו סוג של פריצת דיסק. אם זה רק בלט, סימום באמצעות זריקות של חומרים נגד כאבים יעשה את העבודה. הוא יעלה למזרן, ובכל קרב הוא ייתן הכל עד לזריקה הבאה. אבל אם מעטפת הדיסק כבר נפגעה, אל תקנאו בו. כי פעולה כמו ישיבה כרוכה בכאבים עצומים, ולעבור שישה קרבות למדליה זה כמעט בלתי אפשרי. בעיקר כאשר היריבים ומאמניהם יזהו מיד שמדובר במגבלה מהותית.



שגיא מוקי. צילום: הוועד האולימפי הישראלישגיא מוקי. צילום: הוועד האולימפי הישראלי



הג'ודו מהווה אצלנו חומר לחלום על מדליה. הדה־ז'ה־וו מוביל אותנו לאטלנטה 96'. אורן סמדג'ה הגיע אז למשחקים עם קרע ברצועת הברך. מאמנו היה משה פונטי, כיום יו"ר האיגוד. הוא החזיק מעמד סיבוב; מדליסטית נוספת מברצלונה 92', יעל ארד, הגיעה עם מחלת הנשיקה. גם היא סיימה מהר. בג'ודו הספורטאים תמיד פצועים, כמו בכל אחד מענפי הקרב. השאלה שמחכה לתשובה היא מה קורה בראש בזמן העלייה למזרן. עד כמה היא אוהוא מחודד ונחוש. התשובה אצל שגיא מוקי תתקבל ביום שני הבא.



שיהיה בהצלחה. הילד הזה נתן ארבע שנים רק בשביל היום הזה.