ישראל היא מדינה מוזרה. כולם מרגישים בה מקופחים. כל קבוצת אוכלוסייה מרגישה כי קולה לא נשמע מספיק ושהיא לא מיוצגת כראוי בתקשורת או בציבוריות הישראלית בכלל. מלמעלה עד למטה. למטה ישנם אלה שיש להם לפחות על מה להישען: הערבים, 20% מאזרחי ישראל, לא תופסים בשיח הישראלי חלק שאפילו קרוב למספר הזה. כך גם הנוצרים, הדרוזים, הבדואים, החרדים, הקווקזים, האתיופים, המתנחלים, הקיבוצניקים והמושבניקים והחקלאים. גם העשירים מרגישים מקופחים על ידי תקשורת טורפת שלא נותנת להם מנוח ולא מאפשרת להם תספורות שקטות או סתם עסקאות מניבות, וחשים לא מוערכים בעליל על תרומתם לכלכלה הישראלית.
זה נמשך עם מצביעי המפלגה הגדולה בישראל - הליכודניקים. הם מרגישים מקופחים על ידי התקשורת. הם לא מיוצגים בה מספיק. לא משנה שנציגי הליכוד מתראיינים ללא הרף, על דברי טעם וגם על שטויות מטופשות - מפלגת הליכוד מקופחת.
ובראש הפירמידה של המקופחים, המודרים והמתלוננים, ניצב ראש הממשלה בנימין נתניהו, דון קישוט של תחנות הטלוויזיה הישראליות. למרות שנות דור בתפקיד החשוב בישראל, נתניהו מרגיש שהוא הכי מקופח. הכי מודר. הכי מושפל. הכי מושמץ. הכי לא מוערך כראוי על ידי התקשורת והציבור. לא יעזרו אלף עיתונאים, 200 יועצים, אלפי שעות שידור, וגם כמה ראיונות, כשעוד הסכים לענות בעברית על שאלות למיקרופון: כולם נגדו, והוא זוכה ליחס שלא הולם את הישגיו.
נתניהו באמת מרגיש כך. זו לא הצגה. וגם כשמספרים לו שקודמיו לא ליקקו דבש, מאולמרט דרך בגין, מרבין ועד ברק, משרון ועד פרס, הוא אוטם את אוזניו. הוא הכי. זו סיבה מספיק טובה מבחינתו כדי לשנות את פני מפת התקשורת. לסגור את רשות השידור ולפתוח תאגיד שידור חדש ומאוזן, ואז לעכב, להשמיץ, להתלבט ולאמלל את העובדים שבשני הגופים. זו סיבה מספיק טובה לתקוף ישירות את "ידיעות אחרונות" ולהגן בחירוף נפש על "ישראל היום", שממומן על ידי שלדון אדלסון במטרה מובהקת לסייע לו. זו סיבה מספיק טובה לסייע ל"ערוץ המורשת" הימני, ערוץ 20, שכבר שידר לפחות שתי תוכניות על משפחת נתניהו, וזו סיבה מספיק טובה לדבר על תחרות בטלוויזיה המסחרית ולפרק את ערוץ 10 ואת ערוץ 2.
אף על פי שבתחתית העמוד מצוין מדי שבוע שאני כתב בחדשות ערוץ 2, אני מציין זאת שוב כאן כדי שלא תחשבו שאני מנצל את הטור כדי להגן על עצמי. גם אני מאוים לכאורה ממהלכיו של נתניהו, אבל זה לא מה שמניע אותי. אני אסתדר.
מרדפי הציד
מה הרעיון המכונן של ראש הממשלה? "תחרות". לעשות בטלוויזיה מה שכחלון עשה בסלולר. זה נשמע מצוין וזה נתפס בעיקר אצל אנשי הליכוד. לפרק את המונופול. להחריב את מעוז ה"סמול" ולהקים ערוצים חדשים, תחרותיים, לאומיים.
יש רק שתי בעיות עם התפיסה הזאת. אחת, ודי מרכזית, היא שבניגוד לחברות הסלולר שגבו סכומים גדולים, ערוצי הטלוויזיה נתנו תוכן מעולה בחינם כבר יותר משני עשורים. הבעיה השנייה היא שגם כעת יש אפשרות לתחרות. כל אדם יכול להקים ערוץ ולקבל רישיון. בבקשה. מי שיבדוק את מספר המנויים של "מקור ראשון", המאזינים של ערוץ 7 והצופים של ערוץ 20, יכול אולי להרהר אם יש באמת דרישה של ה"עם" לקבל קו לאומי־ימני בפרשנות שלו. אבל מי שיש לו כיס עמוק מספיק ובא לו לשחק ולהתחרות, מוזמן.
הבעיה, לוחש נתניהו, היא שאי אפשר להתחרות, כי ערוץ 2 חזק מדי. אז מה עושים? בואו נפרק, נפצל, נחליש, ונפנה מקום למתחרים. למה? מה קרה? המספרים מראים שבשנים האחרונות ערוצי הטלוויזיה מפסידים. קשת המעולה, מפסידה. רשת, אחרי המיזוג עם אנדמול, מפסידה. ערוץ 10, שניסה לקיים ערוץ רזה - בלי הפקות מקור ובעיקר עם אקטואליה והפקות חדשותיות זולות יחסית - בקושי שורד. אז איך בדיוק תהיה כאן תחרות? התשובה היא: לא תהיה. התוצאה עלולה להיות ערוצים מפסידים עם תוכן ירוד, כי אין כסף, או ערוצים של מיליארדרים שמוכנים להפסיד כדי להשפיע.
טוב, אני לא מומחה לתקשורת ויכול להיות שיהיה משהו אחר, לא יודע. אבל גם ראש הממשלה לא יודע. פשוט לא אכפת לו. אתם יודעים למה? הוא בכל מקרה נהנה. הוא מרוויח בכל דרך. כי הוא הפך את התקשורת לערבים. להיות "ערבי" זה אומר שלא משנה איך אני תוקף אותך, אני מרוויח. נתניהו מומחה בזיהוי המותג שתקיפתו מייצרת לו ניצחון. זה מחזק את קהל הבוחרים שלו. הם כועסים על התקשורת כי היא חזקה מדי, ודעתנית מדי ומתערבת מדי, כמו שאנחנו כועסים על הבנקים, על מינהל מקרקעי ישראל, על מס ההכנסה ועל המשטרה.
כשנתניהו תקף את הערבים, הוא הניע מצביעים לקלפי. כשהוא תוקף את התקשורת, הוא עושה שני מהלכים - הוא מצד אחד גורם לתקשורת להיזהר, לצנזר ולהיות "מאוזנת". ומצד שני, אם היא תוקפת אותו חזרה, הוא זוכה להזדהות עם קהל המצביעים שרוצה להראות ל"תקשורת" מי בעל הבית. יותר מזה: אם יש פרסומים בעייתיים על ראש הממשלה, מיד אפשר לומר שזאת התקשורת הנקמנית שמחפשת אותו. אין לו מה להפסיד. גם אם הוא יחליט בסוף לשנות כיוון, הוא ימשיך להחזיק את התקשורת קצר, ולא יאבד את יכולתו לתקוף אותה ולהתלונן שהוא קורבן שלה. בדיוק כמו הערבים בבחירות, האליטות השמאלניות בבחירות 96', ואיראן עד לפני כשנה.
הבעיה היחידה שיש לנתניהו, גם אם הוא לא מזהה אותה בעצמו, היא שגם הוא חלק מהרשימה של התקשורת, המינהל, מס ההכנסה והמשטרה. גם הוא חזק מדי, דעתן מדי. אחרי עשר שנים בשלטון, אנשים נהנים לראות אותו חוטף. בדיוק כמו ערוץ 2 או 10. כי זה טיבם של מרדפי ציד אחרי "בוגדים" - זה מתחיל במחנה השני ומתגלגל מהר מאוד למחנה הרודף. כמו שחשו השבוע העיתונאים חובשי הכיפות שתויגו לרגע כ"שתולי המפד"ל". אם זאת הבעיה של ראש הממשלה, הקרב שלו עם התקשורת הוא לא הפתרון. השאלה היחידה היא מתי הוא יזהה זאת, והאם זה יהיה מאוחר מדי עבורנו, ועבורו