מה אומרים לכם השמות הבאים? קונסטנטין מטוסביץ', ורד בוסקילה, לי קורזיץ, יואל סלע ואלדד אמיר, גוצ'ה ציציאשווילי, יורי איבסייצ'יק, ענת פבריקנט ושני קדמי ועוד. ועוד. כולם ספורטאים ישראלים מצוינים, שברגע האמת - באולימפיאדה - היו קרובים מאוד לגעת במדליה, אבל פספסו אותה ברגע האחרון. טעות גורלית, או חוסר יכולת להתעלות ברגע המכריע, מנעו מהם מלהיכנס למועדון האקסקלוסיבי של המדליסטים הישראלים.
משום מה, הסיפורים של הדמויות האלו תמיד צבטו לי בלב. אני זוכר כמעט כל כישלון שלהן בבהירות. הנפילה של לי קורזיץ מהמקום השני לשישי במשט המכריע, התמונה שלה יוצאת המומה מהמים, עם הגלשן ביד אחת והמפרש ביד השנייה, מבינה שחלום חייה התרסק; המקום הרביעי של יואל סלע ואלדד אמיר בסיאול 1988, אחרי שוויתרו על שיוט שהתקיים ביום כיפור; או ההפסד ברגע האחרון של הקופץ לגובה קונסטנטין מטוסביץ' בסידני 2000. זה היה ההבדל בין הפיכתו לספורטאי אולימפי מעוטר לבין ההישארות כהבטחה שלא קוימה, ובסופו של דבר, להתרחקות מהענף ולפרישה מהספורט. ואולי זה בדיוק העניין. בחיים של כולנו יש צמתים שמשפיעים על המשך הדרך שלנו. אבל הם בדרך כלל סמויים ובלתי נראים. אצל ספורטאי - בייחוד אינדיבידואלי - הנקודות האלה ברורות לגמרי, ואפילו מתועדות בשידור חי.
גם הדינמיקה מסביב היא הרבה יותר דרמטית מכל מה שמכיר אדם רגיל. ספורטאי אולימפי מרכז מאמצים אדירים לאורך שנים, שכולם מתנקזים לרגע אחד קטן ומכריע. לקפיצה המסוימת, לקרב על המזרן, לשיוט בן חצי שעה. רק המחשבה על כך יכולה להטריף את הדעת. איך אתה ישן, למשל, לפני יום התחרויות שלך באולימפיאדה. יום שכאמור התכוננת לקראתו כבר שנים. יום שעשוי להיות היחיד בחייך, כי אף אחד לא מבטיח לך שבאולימפיאדה הבאה תהיה באותו כושר. או שבכלל תשתתף בה.
יש פה בעצם תהליך של מימוש עצמי שהוא הרבה יותר ממוקד, ספציפי, ולכן גם אכזרי מכל מה שאדם ממוצע יחווה כל חייו. הרי ניתן לשער שלא משנה מה אותו ספורטאי שהחמיץ מדליה עוד יעבור בהמשך הדרך - חיי משפחה מאושרים, קריירה שנייה מוצלחת - הוא עדיין יירדף עד שארית ימיו בידי הזיכרונות מהכישלון. כישלון שנגרם לפעמים בשבריר שנייה (מיכאל קלגנוב, שדווקא זכה במדליית ארד ב־500 מטר חתירה בקיאק, הפסיד את המדליה במקצה ל־1,000 מטר אחרי שהמתחרה שלו עקף אותו ב־42 אלפיות השנייה). אני רק חושב על זה, ומתחיל לרעוד. מה שרק מוכיח את הקלישאה שלפיה הספורטאים הגדולים באמת נבדלים באמצעות תעצומות הנפש שלהם ולא היכולת הגופנית.
ויש עוד עניין שגורם לי תמיד לעקוב אחרי הספורטאים האולימפיים שלנו בהערכה. הבדידות. הקושי. ההחלטה להקדיש את כל חייך למטרה ספציפית אחת. וכמעט תמיד ללא כל תהילה, עניין ציבורי או כסף גדול.
כדי להבין את זה עד הסוף, פשוט תחשבו על כדורגלן ישראלי, רק הפוך. בכדורגל, בחור צעיר יכול לעלות לראשונה לקבוצה הבוגרת, להבקיע שער בשבת ובום. סידר לעצמו כתבה בכלי תקשורת ארצי. אם במשחק הבא הוא שוב יבקיע, הוא כבר יסומן כהבטחה. השער השלישי כבר יהפוך אותו לכוכב, והוא ימהר להתייצב עם אביו במשרדי המועדון ולדרוש שדרוג בתנאים. והכל כדי להפוך בסופו של דבר לעוד שחקן בינוני בליגה הסופר־בינונית שלנו, שלא תגיע לעולם להישגים בינלאומיים אמיתיים. לפחות המוטיבציה שלו ברורה - כסף ותהילה מיידיים. מה שכל ישראלי, לכאורה, חולם עליו בשנת 2016.
אבל מה תגידו על קלע, לוחם טאקוונדו או מי שמתחרה בהתעמלות מכשירים? הגורמים שמניעים אותם הם כל כך שונים. כל כך לא סקסיים. ולכן גם כל כך מרשימים.
היום נפתחת האולימפיאדה בריו. 47 ישראלים נכללים במשלחת שלנו, ואני מבטיח לעצמי לעקוב אחרי כולם, מתוך כבוד. רק שלא יתווספו מתוכם שמות חדשים לרשימת ההחמצות.
יצאו מפרופורציה
ביקורת שכתבתי על מופע של מתי כספי באמפי רעננה גררה למעלה ממאה טוקבקים. איזה יופי, אנשים מתעניינים במוזיקה! לא בדיוק. קרוב למחצית מהתגובות עסקו בענייני אשכנזים ומזרחים. ואני אומר - חאלס! כמי שמתעסק בשסע הזה באופן אינטנסיבי, אפילו אני מרגיש שהעניין יצא מפרופורציה ומלובה ללא הרף בידי גורמים אינטרסנטיים שבאים מכל מקום. רק לא מאהבה.
מה מירי רגב מחפשת?
באותו הקשר, מתברר שגם "האליטות החדשות" הן מושג יחסי, המשתנה ללא הרף. מירי רגב טענה שהתאגיד החדש הוא "סניף של הברנז'ה". כשאנשי הבית היהודי יצאו להגנתו, טענו כלפיהם שרי ליכוד שהתאגיד קלט הרבה חובשי כיפות ולכן הם שבויים. אז מה בעצם צריך להיות הפרופיל של איש התקשורת החדש? מזרחי? מסורתי? או פשוט חבר מרכז הליכוד?
חוש הומור וחוש צדק
אמייה טגה, כדורגלן ממוצא אתיופי, קיבל קנס מההתאחדות לכדורגל אחרי שעלה לחימום לפני משחק עם חולצה ועליה הכיתוב "עד מתי אברה מנגיסטו". או, בקיצור, ביטא מחאה חברתית. הוא שילם את הקנס, 750 שקל, במטבעות של 10 אגורות, סוג של תעלול חינני. נדיר שכדורגלן ישראלי מביע דעות מפורשות וגם מוכן לשלם עליהן. ונדיר עוד יותר שיש לו הומור.