שר האוצר משה כחלון, בסיוע יועציו, הצליח לעמוד במשימה בלתי אפשרית. בהנחיית ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא התבקש להכין תקציב לשנתיים ולחלק במסגרתו תוספות לסקטורים שונים, כאשר חלק מהתוספות נקבעו עוד במסגרת ההסכמים הקואליציוניים. אם לא די בכך, הוא גם התחייב (בניגוד לעמדת בנק ישראל) להוריד מסים, אך באותה נשימה הוא החליט להעלות מסים (בתואנות שונות ומשונות) על בעלי שלוש דירות ומעלה, על חברי קיבוצים ועל מעסיקים המפרישים לעובדיהם פיצויי פיטורים.
אם תרצו, מדובר בלוליינות פיננסית במיטבה. מכיוון שבמדינת ישראל של 2016 הכל עובד בשיטה של תשלומים, מדוע שזה לא יעבוד גם בתקציב המדינה?
לכן גם ההתחייבויות שניתנו בהסכמים הקואליציוניים נפרסו בשיטת הקרדיט המקובלת בחברות כרטיסי האשראי. מדובר בהגדלת תקציבי הישיבות, בפתיחת תוכניות חיסכון במימון האוצר (על חשבון הקיצוץ בקצבאות הילדים), בהגדלת שכר חיילי החובה ובהגדלת קצבאות הביטוח הלאומי.
שיטת הדחיינות החוזרת
איך שהזמן רץ. זמן הפירעון הגיע, וכעת מתבקשים באוצר למתוח את החבל עוד יותר ולנסות לאתר מקורות תקציביים נוספים. אז מה עושים? ראשית, כחלון פונה למזכ”ל ההסתדרות אבי ניסנקורן ומבקש ממנו טובה - לדחות את התשלומים לעובדי המדינה בגין הסכמי השכר. תשלומים אלה כבר נדחו פעם אחת לפני כמה שנים, אבל אם האוצר מבקש ומוכן לשלם על כך בתוספת שכר (של 0.25% נוספים), מדוע לא להסכים?
שיטת הדחיינות עובדת גם בתחומים נוספים, אבל יש גם פטנט אחר: לנסות ולחלוב את החברות הציבוריות הנמצאות באחריות ישירה או עקיפה של האוצר. למשל, לנסות ולמשוך מהפיס “כספים מזוהמים” בסכומים גבוהים יותר. למשל, לגלות שבקרן הקיימת לישראל מונחים עוד כספים שניתן לסחוט - והפעם מדובר ב־1.4 מיליארד שקל.
או לנסות לחלוב מרשות שדות התעופה כ־2 מיליארד שקל. בעקבות איום השביתה הגיעו איתם באוצר להסדר. בטוח שהם קיבלו משהו עבור דמי השתיקה. ויש כמובן גם מסים של אלה המכונות באוצר “קבוצות אינטרסים”, כמו שכירים עשירים, חברי קיבוצים או מעסיקים שגם אותם ניתן לחלוב. ואם היריעה עדיין קצרה, אז באוצר הולכים לפטנט נוסף, ישן ובטוח: קיצוץ רוחבי בכל תקציבי המשרדים. פטנט ישן זה יחול הפעם גם על תקציבי הביטחון, החינוך והתחבורה. מניסיוני ניתן לומר שכל הכספים הללו יוחזרו למשרדים אלה בדרך כזו או אחרת.
תרגיל פיננסי
ואם גם כל אלה לא מספיקים, אזי נכנסים לתחום התרגילים הפיננסיים: הראשון שבהם הוא הגדלת הגירעון התקציבי ל־2.9%, בניגוד לתוואי ההפחתה המובטח שאמור היה להיות. הגדלת הגירעון מגדילה את האוברדרפט הלאומי ובעקבותיו את הוצאות המימון. בנוסף היא בולמת את הירידה במדד המכונה "יחס חוב-תוצר", המודד את פריון המשק. ואם כל אלה לא מספיקים, אזי משנים גם את כלל ההוצאה התקציבית ומגדילים אותה, מה שמאפשר להעלים זמנית את הגירעון.
אם נחזור לתחילת המאמר, נזכיר שכל הצעדים הללו נועדו לממן בעיקר את המהלכים החברתיים של כחלון ואת תשלום דמי השתיקה למפלגות החרדיות. ומה לגבי צעדים שנועדו לסייע בצמיחה המשק וביצירת מנועי צמיחה? מרבית הכלכלנים ובתוכם אנשי בנק ישראל סבורים שבאוצר לא נעשה די בתחומים אלה, אף שכולם באוצר יספרו שהוקצו די כספים להשקעות בתחומי התשתית, התחבורה והחינוך. בתקציב שיידון היום ומחר בקבינט הכלכלי-חברתי יהיו עוד כמה שינויים. הוא יגיע לממשלה ויעבור מריטת נוצות נוספת. התחנה האחרונה תהיה הכנסת. שם, בחסות היו"ר יולי אדלשטיין, יוצא חלק ניכר מחוק ההסדרים ויועבר להליך חקיקה רגיל.
אבל כל אלה זוטות בהשוואה ליעד המרכזי, והוא אישור התקציב עד סוף 2016 - כדי להבטיח את הישרדות הממשלה לשנתיים נוספות.