אתמול נפטרה בירושלים במבי שלג - עיתונאית, פובליציסטית, פמיניסטית אורתודוקסית ובעיקר אישה חכמה ואמיצה. הידיעה על מותה הכתה גלים והתפשטה בין חבריה, מכריה ומוקיריה כאש בשדה קוצים. דימוי האש הולם במיוחד כאן, מפני שמותה של שלג צורב במקום שאצל רבים כל כך הוא סוג של פצע פתוח ועדיין כואב. שלג לא הייתה סתם פובליציסטית מוצלחת. היא הייתה גם זה, אבל זה לא העיקר. בעולם של שינויים המתרחשים בקצב מסחרר שהיה מספיק, בכל חברה אחרת, לעשרות שנים, היא עמדה, צלולה, אמיצה וחכמה, הביטה במציאות בעיניים לא מצועפות וניתחה את החיים שלנו – דתיים, חילונים, ימנים ושמאלנים, סוציאליסטים וקפיטליסטים, נשים וגברים – בלשון בהירה, נוקבת ונקייה.
בניגוד למקובל במקומותינו, במבי שלג לא נזקקה מעולם לביטויים מעליבים, לסגנון בוטה – גם כשאמרה וכתבה דברים נוקבים מאוד – והייתה הכי רחוקה שאפשר לחשוב מתרבות הפופוליטיקה ההמונית והמאוסה שהרעילה את השיח הציבורי בישראל.
דווקא כאישה דתייה (אורתודוקסיה מודרנית) היא הייתה בין מייסדות ארגון קולך. כמי שהשתייכה לציונות הדתית, היא לא פחדה לפרסם בראשית שנות ה־90 מאמר אמיץ על הצורך הדחוף לסיים את הוויכוח על גבולות ארץ ישראל – על מנת להתפנות לסוגיות חברתיות בוערות בחברה הישראלית. אבל הייתה לה עוד תכונה, נדירה למדי. במבי שלג לא צמצמה את עולמה למי שדומים לה ושייכים לסקטור שלה. יעידו על כך אנשים שעבדו איתה בכתב העת החשוב (והחסר כל כך היום) שהקימה וערכה – "ארץ אחרת".
במבי שלג באמת התעניינה בעמדותיהם ובדעותיהם של מי שחשבו הכי רחוק מדעותיה. כמה אנשים במעגלים של מעצבי דעת קהל יכולים להתהדר ביכולת הזאת? כל כך מעט שעדיף לא לדעת. לא מדובר במחווה דמוקרטית או באצטלה של פלורליזם. במבי באמת האמינה שיש להקשיב למי שחושב אחרת ממנה, להבין, והכי חשוב אולי – לא להתנכר אליהם.
במבי תחסר מאוד לבני משפחתה, לבן זוגה ולחבריה הרבים. השאלה היא איך ומה, אנחנו, שחשבנו שהיא מורה לכולנו דרך, נעשה על מנת שקולה ימשיך להישמע כאן. נוחי על משכבך בשלום, במבי אהובה. כעת עלינו להפשיל שרוולים ולהמשיך במלאכה.