במהלך השבוע הראשון של אוגוסט נתפסו יותר מ־60 אמצעי לחימה, בהם 7 מטענים ולבנות חבלה, 32 רימונים, 10 רובים, 5 אקדחים ו־5 כלי נשק מאולתרים. כך עולה מנתונים שפרסמה השבוע משטרת ישראל. על פי המשטרה, מקורם של רוב כלי הנשק הוא צה"לי, ולפי הערכה בקרב כחולי המדים, הרי שבשני שלישים מתוך כ־1,500 "פיגועים ואירועים פליליים" שאירעו בשנים האחרונות ואשר בהם נעשה שימוש באמצעי לחימה, היה מעורב נשק שמקורו בצבא. המשמעות העולה מנתונים אלו היא כי צה"ל הפך להיות למעשה, ובאופן בלתי רשמי, ספק האמל"ח העיקרי של העולם התחתון וארגוני הפשיעה בישראל.

המשטרה הצבאית אינה נוהגת לפרסם נתונים על היקף חקירותיה וחשיפותיה או על כמות האמל"ח שנגנב ממחסני צה"ל. אולם מנתוני החקירה שנחשפו לאחרונה על ידי משטרת ישראל בשיתוף עם צה"ל, עולה כי גם קצינים ברמות מ"פ ומטה מעורבים באופן שיטתי בגניבת נשק, לקיחתו מהצבא ומכירתו לגורמי פשיעה. מדובר בפעילות הכוללת פריצה לבונקרים ומחסני אמל"ח וגניבה מהם; דיווח כוזב על שימוש בנשק ותחמושת בפעילות מבצעית או באימונים תוך הוצאת הנשק מבסיסים ומכירתו לאזרחים תמורת עשרות אלפי שקלים, ועוד.

רובו המוחלט של הנשק מגיע כאמור לידי עבריינים ישראלים, יהודים וערבים, המוכנים לשלם סכומים גבוהים מאוד עבור כל כלי נשק. מיעוטו של נשק זה מגיע לידי גורמים עוינים בהיבטי ביטחון. עובדתית, לאורך השנים, כלי נשק בודדים בלבד היו מעורבים בפעילות ביטחונית מסוג כלשהו או בפיגועים נגד ישראלים.

ההתחקות אחר מקום הימצאו של הנשק, לאחר שעזב את תחומי הבסיס הצבאי, היא כמעט בלתי אפשרית. הקושי המרכזי נעוץ בעובדה שרוב הנשק מוסתר לאורך שנים, ללא שימוש וללא מעורבות בפיגועים פליליים או לאומניים. הנשק שנתפס באירועים פליליים אכן מזוהה כצבאי, אולם רוב גורמי הפשיעה הנחקרים במשטרה אינם משתפים פעולה ברמה המאפשרת את זיהוי מקורות הנשק או המסלול שעבר. זאת ועוד, ממילא ברוב המקרים עובר הנשק ידיים רבות מאוד עד שהוא מגיע לידי מבצע השוד או הרצח, כך שהיכולת להתחקות אחר ספקי האמל"ח, בעייתית. בנוסף, מידע מודיעיני אינו מגיע בדרך כלל באופן יזום, למעט במקרים שבהם מתנהלת חקירה בעקבות מידע ממוקד או לאחר חשיפת התארגנות ביטחונית שביצעה או תכננה לבצע פיגוע.

יש לומר כי התופעה של הימצאות אמל"ח בידי ערביי ישראל קיימת שנים רבות. תושביה הערבים של המדינה צברו כמויות רבות של אמל"ח מסוגים שונים עוד בתקופת מלחמת העולם השנייה, לאחר הקמת המדינה ולאורך שנות קיומה. קשה לקבוע מהי הכמות האמיתית, אולם לא יהיה זה בלתי מציאותי לומר כי עשרות אלפי כלי נשק מסוגים שונים מוחזקים כיום באופן בלתי חוקי במגזר הערבי בישראל.

אמל"ח שאותר על ידי שב"כ, ארכיון. צילום: תקשורת שב"כאמל"ח שאותר על ידי שב"כ, ארכיון. צילום: תקשורת שב"כ

תופעת גניבת הנשק מצה"ל אינה חדשה. בסיסי נשק ואימונים רבים נמצאים באזורים מרוחקים עם שמירה מזערית עליהם ותוך הזנחת אמצעי האבטחה; הגורמים האחראים על אמצעי הלחימה אינם מקפידים מספיק על רישום המצאי ועל וידוא הימצאותו בימ"ח או במחסן; נשק שאינו מוחזר בתום אימונים לא מאותר כחסר, ועוד. אבל כל זה מתייחס רק למקרים שבהם צה"ל אינו יודע או אינו מצליח לאתר את האמל"ח הגנוב. בעשרות מקרים אחרים מצליחה המשטרה הצבאית לזהות כי בוצעה גניבה ויודעת גם להעריך את סוג וכמות הנשק שנגנב.

עם השנים הלכה וגברה תופעת גניבת הנשק, בעיקר ממחסני צה"ל אולם גם מאזרחים בודדים. אמצעי הלחימה האלו מוחזקים ברובם על ידי משפחות ואנשים פרטיים ובחלקם על ידי סוחרי נשק ועבריינים אחרים. הם מוסלקים במקומות מחבוא לאורך שנים ארוכות, ובחלקם הגדול לא נעשה כל שימוש.

החזקת נשק בלתי חוקית וסחר בו מהווים מבחינת השב"כ סימן המעיד על פעילות המסכנת את ביטחון המדינה. כך מצא השב"כ את עצמו לאורך השנים עוסק בחקירות רבות של עבריינים פליליים מהמגזר הערבי, רק מהסיבה שהם היו מעורבים בסחר או במכירת אמל"ח לגורמים עוינים המעורבים בטרור בארץ או ברשות הפלסטינית.

משטרת ישראל מצליחה בשנים האחרונות לאתר ולתפוס אלפי כלי נשק גם במגזר הערבי וגם בקרב גורמים עברייניים בישראל במסגרת חקירות שונות, אך למרות זאת רוב הנשק נשאר חבוי בסליקים סודיים ופרטיים בכל רחבי הארץ. כמות אמצעי הלחימה, הפיזור הרב שלהם והעובדה כי הם מוחזקים לרוב בידי משפחות ואנשים פרטיים שאינם מעורבים בטרור או בפשיעה, מקשים מאוד על היכולת להגיע למידע ממוקד ולתפוס את הנשק.

הפתרון בתחום הזה מותנה בשילוב כוחות של השב"כ, משטרת ישראל וצה"ל ובביצוע מספר מהלכים חיוניים: הראשון שבהם הוא שינוי גישת הצבא לאופן שבו הוא מאבטח את בסיסי האמל"ח שלו, כמו גם שינוי גישתו לתהליך הרישום והמעקב אחר נשק מאופסן ולבקרה שהוא מבצע אחר חיילים ומפקדים המחזיקים ברשותם נשק רב למטרות אימונים. השני הוא בהגברת האכיפה הפנים־צה"לית בנושא, ובכלל זה, ביצוע בדיקות פוליגרף למפקדים וקצינים או חיילים האחראים על אמצעי לחימה רבים, הגברת האיסוף המודיעיני על ידי מצ"ח וענישה מחמירה יותר. השלישי הוא הגדרת האמל"ח הגנוב כסיכון ביטחוני, מתן סיוע חקירתי של השב"כ למשטרה בחקירות לחשיפת סוחרי וגנבי נשק בישראל והגברת הענישה בתחום זה.

tguvot@maariv.co.il