אוגוסט. הסתיימו הקייטנות, אמהות כבר חצו את גבול מעטפת ההכלה האנושית לילדיהן ועצביהן פקעו. אז בתום המשחקים האולימפיים, שבמהלכם תקשרתי עם אשתי רק בווטסאפ, הצעתי לקחת את הצדיק הקטן לכדורגל.

"אני לא משוכנעת שאני רוצה שיתחבר לזה". בסדר, לא קרה כלום, יעבור לך. "אני רוצה שיהיה שחיין, מתעמל, שישוט בסירה. זה ספורט אלגנטי". נכון, כיפוש, אבל אנחנו לא בסקנדינביות ולא באוסטרליה. הוא צריך ללכת עם אבא לכדורגל. "טוב, ננסה. אבל לא להפועל רמת גן. לא רוצה שיקלל ויירק כמוך. קח אותו לאצטדיון יפה ונורמטיבי".

קופמן והבן. קליניקה לחינוך פעוטותקופמן והבן. קליניקה לחינוך פעוטות

אז ביום שישי אמא ארזה לגיא תיק עם בגדים להחלפה, שני כובעים, שתייה וחטיפים, כאילו הוא יוצא לג'ימבורי של הצופים לעשרה ימים. כל הדרך מתל אביב הוא שאל אותי מתי מגיעים, ואחרי 40 דקות מהבית כבר חנינו באצטדיון. יש משהו מרגיע באוהדי הפועל קטמון ירושלים. רובם לובשים את חולצות הקבוצה, הם נינוחים, לא מעשנים היכן שאסור, עומדים בתורים לקופות ובשערים בצורה מכובדת ומכבדת. אולי הם צריכים להיות הקליניקה לחינוך פעוטות לצפייה בכדורגל ישראלי.



אי של שפיות בים של אלימות וגזענות


נכנסנו לאצטדיון, גיא היה מאושר. פינת בעיטות לשער, פינת איפור בצבעי המועדון לילדים; פינת שולחנות כדורגל, שבהם ילדים בני 8 אפשרו לילד בן 4 ללמוד את המשחק. ברור שהבטחתי לו לקנות לו שולחן כזה כדי שאמו תשחק איתו. רכשנו גם צעיף וכובע של הקבוצה במחיר שפוי ומתאים לכל צרכן, מים ב-5 שקלים, ארטיק ב-10. ואז הגענו ליציע.

קללה אחת לא שמעתי במהלך האירוע. נכחו שם כ-2,500 צופים, משפחות עם ילדים, שפשוט מגיעים להפנינג של שישי אחה"צ. כולם מכירים את שחקני הקבוצה, שאולי תופתעו לדעת, אבל בוועד המנהל של המועדון מכהנת שנה שנייה ברציפות גם צעירה יפה, דפנה גולדשמיט (30). כמו חבריה בוועד המנהל (4), היא נבחרה בידי קהל האוהדים, שהם בעלי המועדון. הפועל קטמון היא אי של שפיות בעיר אלימה וגזענית ובארץ אלימה, שמכילה אוכלוסייה שחיה על הקצה הרע של הסקאלה כבר עשרות שנים.

גיא השתלב מיד באווירה. נכון שהיה חסר סבלנות מאחר שאינו מבין את המשחק. אז אחרי שסיים את הבייגלה, הפופקורן, הארטיק והמים, הוא מצא חברים להשתולל איתם ביציע. הם התחברו לאנרגיה המתפרצת שלו, והייתי מאושר בשבילו.



השאלה המרכזית הייתה מתי "רישון" משווה


כן, היה גם משחק, שמתוך נימוס אומר שלא התעלה לרמה גבוהה. היה חם מאוד בטדי, והפסקת השתייה (אחרי 25 דקות) לא היטיבה עם השחקנים. חבל שמתעלמים מהמציאות החמה במינהלת הליגות המקצועניות.

אבל אם אשאל בעוד שנים כיצד חגגנו את יום הולדתו הרביעי של גיא, תמיד אשמח לספר שחשפנו אותו לכדורגל אחר. סוג של משחק משפחתי, שבו גם כשהפועל ראשל"צ עלתה ליתרון הקהל לא מחה, רק דאג בקול. וגם כאשר נמחק הפיגור וקטמון עלתה ליתרון 1-2 בדקה ה-56, השאלה המרכזית ביציע הייתה מתי "רישון" משווה.

אז המשחק הסתיים ב-2-2. הילד היה מאושר ומספר לכולם שכבר היה ב"דורגל" עם אבא. גם אמו הייתה מאושרת מחמש שעות של חופש לעצמה. את הצעיף של קטמון היא מסמרה לקיר, מעל מיטתו.

אתמול בבוקר הוא העיר אותי ושאל אם הולכים היום ל"דורגל", כי הוא מאוד אוהב. עניתי לו שבפעם הבאה אמא תיקח אותו, כי אבא כבר תרם אתמול את תרומתו לזוגיות, ובכלל לאנושות. ותן לישון, באמש'ך.